ימי חיי

הלכנו בחוף על החול.

הרבה זמן לא הלכתי על החוף.

החול היה רך וקריר.

הרגליים שלי טבעו בחול והוא חדר לי בין האצבעות של הרגליים.

כל פעם שהרמתי את הרגל כדי ללכת, גוש חול התרומם לו גם ועף כמה מטרים על עוד חול.

בים יש משהו מיוחד. אולי זה האויר, הריח של הים הוא צלול ונעים לנשום אותו.

ישבתי שם עם מישהו שאין לי כל עניין בו.

דווקא שם, כשהיינו אחד על אחד, הוא הפתיע אותי. באמת דיברנו על דברים מעניינים.

לאחר מכן נפגשתי עם ידיד שלי זה שש שנים שאנחנו נוהגים להיפגש אחת לחצי שנה.

גם הוא רצה לים, אז הלכנו לשם.

בדרך חשבתי שהייתי עם שני בנים שונים היום ולמרות שברור לי לחלוטין שאין אני רוצה איתם דבר ולו חצי דבר, זה הרגיש לי לא טוב, לא נכון, אולי זול או ניסיון נואש למשהו. שאפילו אני לא יודעת מהו.

בין המפגשים עברתי בבית.

שמעתי שיר שהקליט לי ה-ידיד שלי, שהוא החבר הכי טוב שלי.

באותו הרגע ששמעתי את השיר, הכל נעלם.

כל מה שהיה מסביב נראה כלכך שולי וחסר משמעות.

התקשרתי אליו. ורק הקול שלו, רק לשמוע את הקול הספיק לי.

איך אפשר לאהוב מישהו ולא להיות איתו (כזוג)?

והקטע הוא שלמרות כל האהבה הזאת, אני לא רוצה גם שנהיה זוג. אני לא חושבת שזה יצליח.

מחר בבוקר אני אפגש עם ידיד שלי שהשתחרר, נראה סרט יחד.

לאחר מכן בערב, אפגש עם זה שהייתי איתו בים, הוא רוצה שאלך איתו לקנות בגדים.

אני אעשה דברים.

אבל מה שבאמת הייתי רוצה זה חברות שיהיו שם, שאני ארגיש בנח להתקשר אליהם ולהגיד "אני באה אליך עכשיו/ תבואי אלי" ולשמוע פשוט כן. באופן הכי טבעי בעולם.