ימי חיי

יש את הרגע הזה, שבו היא עושה משהו

שאני שמה לב שלמדתי ממנה

וזה משהו שאני שונאת שהיא עושה

מאותו הרגע ועד להודעה חדשה אני לא מצליחה להיות איתה ברוגע

כל דבר שהיא עושה, אני רואה את הצד הזה שלה

הצד המסכן הזה,

של הקורבן,

של מישהי חסרת אונים מנגד העולם, שאין לה יכולת לעשות דבר מעבר לסכימות הברורות שכבר קיימות אצלה בdata base

עד להודעה חדשה אני מתערערת מכל מעשה שלה.

ולמה בעצם?

כי הרי בי היא טמנה חלק מזה.

ואני רוצה להשתחרר מזה.

סבתא, סבתא של אבא גוססת.

אף פעם לא הייתי קרובה אליה.

כואב לי עליו. כואב לי שלא הייתי מחוברת אליה אף פעם.

חשבתי על אחת השאלות  החכמות ששאלו אותי אי פעם-

מה היית רוצה לעשות איתה ולא הספקת?

הייתי רוצה להיות חברה שלה, לצחוק איתה, לדבר איתה.

הייתי רוצה לדעת את קורות חייה של אותה אישה שאיבדה את בעלה ונשארה עם ילד בן 9 והעניקה לו את מלוא אהבתה

את קורותה של אישה שעזבה את בנה בגיל 14, לבדו, לטובת גבר.

את הרגשתה של אישה ששכלה 3 בעלים.

אבל עכשיו היא צמח. מאוחר מדי.

ועכשיו, מה הייתי רוצה לעשות איתה?

הרי אם לא אראה אותה עכשיו, לא אראה אותה יותר לעולם.

"האם זה שווה" חשבתי לעצמי..

כנראה שעדיף עכשיו. מאוחר מדי.