ימי חיי

יכול להיות מצחיק ואולי גם אירוני שאני עושה דברים שאני לא מעוניינת בהשלכות שלהם

שאני מעבירה את זה ממני הלאה- שאחרים יעשו! שהם ישפיעו!

החיים שלי הם מריוטינה בידיהם של אחרים!

הכח שלי חלש, וההשפעה של האחרים גדלה.

בגלל זה אני חולה.

הרי אין לי השפעה.

כמו איזה כלב עזוב, שזקוק לבית חם כדי להרגיש טוב יותר.

אני מרגישה עלובה ככה.

אבל בוא נחזור אחורה. המצב הזה הגיע אחרי שלא מזמן בכלל הייתי לי הארה מפחידה

הבנתי שיש לי את הכח על החיים שלי ואת האחריות לדאוג לעצמי

הבנתי שהחולי שלי תלוי אך ורק בי וכך גם השמחה שלי.

וכל דבר שאני רוצה להשיגו, כל מקום אליו ארצה להגיע- אני אחראית להגיע אליו.

אף אחד או שום דבר אחר לא לוקחים חלק בזה. ואם אטען שכן- אשקר שקר מר.

לעצמי. ולשקר לעצמי הרי שפירושו- חוסר אחריות.

אני זוכרת איך נבהלתי. איך כדור ענק נוצר בתוכי ולא ידע מה לעשות עם עצמו.

איך אני מתמודדת עם זה?

פתאום לקחת אחריות על הכל.

היי, אני לא מעריכה את עצמי מספיק כדי לעשות זאת.

ואם אני אפשל?

אני לא רוצה לקחת אחריות כזאת על עצמי. אני לא יכולה.

ואז נהייתי חולה.

העברתי שבת בשליטה כמעט מלאה על עצמי.

ללא תרופות, ללא משאף.

והנה, הגיע לו יום ראשון, ואני לא מסתדרת

החלה רגרסיה.

פתאום אנ לא אוהבת את עצמי.

פתאום אני נתונה בידיו של העולם. מחכה למילה טובה ממנו.

ואני תלותית.

רגרסיה.

הפחד גרם לזה.

השינוי הוא אולי מה שאני עוברת עכשיו.

היכולת להבין שיש בידי להגדיל דברים ולהקטינם. החשיבות מוענקת להם על ידי.

האחריות להבין את זה. האחריות לשליטה מלאה בחיי.

האם איבדתי את זה או שמא זאת ירידה לשם עליה?

נחיה ונראה.

עכשיו מפחיד לי. כאילו אין לי שליטה על זה.