ימי חיי

עמדת שם

יש לך משהו בעיניים

משהו לא ברור

בהשתקפות שלהם אני לא רואה כלום

אולי רק עצב.

אני מרגישה אותם מסתכלות עלי אבל בעצם היום הייתה הפעם הראשונה שהסתכלת לי בעיניים

אני עזבתי

איך תמיד אני עוזבת בפרידות קצרות ?

הרגשתי כלכך קרובה אליך.

אולי כי היינו ביחד בתקופה שכלכך הייתי צריכה מישהו.

ואולי.. אולי כי אתה באמת מיוחד.

הפרידה הזאת כאבה לי

מעבר אליך, זה פעם ראשונה שאמרתי שאני דואגת לעצמי.

לצרכים שלי.

שמתי אותם לפני משהו אחר.

אבל אתה.. אתה לא אשם.

אתה היית צריך מישהי שם, אור.

והייתי שם.. נתתי לך טעימה ועכשיו הלכתי.

אני יודעת שזה כואב לך.

כואב לי כלכך שזה כואב לך.

הייתי איתך שם היום, לא אמרנו הרבה מילים.

אבל הנפשות שלנו דיברו בינהם.

שלי הסבירה לשלך כמה היא הייתה רוצה להיות האור שלך והצטערה שהיא מפסיקה להיות אחת כזאת ורק תאפיל עליך

ושלך הסבירה לשלי מה עצובה היא על שראתה את האור ועכשיו הוא דעך וכבה לו.

הם בכו אחת לשניה, בעינינו ראיתי הכל.

שיחת נפש חלקו הנפשות הללו

הן הבינו אחת לליבה של השניה.

וכאבו.

הפוסט הזה מיועד לילד שהתבגר... הילד הראשון שיצאתי איתו.

אני מקווה שלא תזכה לקרוא אותו לעולם.

עכשיו אנחנו תיקו, אני והידיד.