ימי חיי

להגן על עצמי. מכל הבחינות.

מכל מה שיבוא.

האמנתי שאם אתה טוב- טובים אליך בחזרה.

באמונה עיוורת.

 זה לא נכון.

יש אנשים שינצלו את זה. ויש כאלו שפשוט לא ידעו להעריך.

בצבא זאת הייתה הנחת היסוד שלי, שאם אתה טוב לאנשים - הם טובים אליך.

בתור מפקדת, אכלתי לא מעט זבל על זה.

ילדות ניסו לנצל כל פרצה אפשרית ולא העריכו

ועם גברים, חשבתי שאם אתן הכל אקבל הכל

אך איך אפשר להעריך משהו כשהכל מוגש לך על מגש של כסף?

ואני אומרת לעצמי - הייתי עם אנשים טובים.

פאק, הם באמת אנשים טובים. אחד אחד.

איך לאנשים מתנפח האגו?

באמת מעניין אותי.

מסביבה תומכת? מאנשים טובים? משפל המדרגה? מאין מעיין?

אני חושבת שהגיע תקופתי להגן על עצמי.

לשים מגן שיריון שיגן עלי.

לא לחשוף ככה בקלות את הטוב שלי.

לא לתת לכל אחד להנות ממנו.

אני יכולה לשים מסכות. אני יכולה ללמוד לשחק.

זה יכול להיות נחמד.

להתנהג ככה, אחרת. לא כמו שאני רגילה.

לשחק משחק שאני אדע שהוא רק משחק וכל העולם הוא מגרש המשחקים שלי

ואני מסובבת אותו איך שאני רוצה

ועושה מה שאני רוצה.

אני שולטת במתרחש ומודעת אליו.

אני מלך.

אני אני ואני.

ובכל זאת, חשוב- לא לשכח להיות מודעת..

לא לשכח את עצמי, את הרצון האמיתי שלי, המגן הוא רק כדי לעזור לי להתקדם בדרך עם כל מה שמנסה למשוך אותי אחורה. הוא המייצב שלי, שיחזיק אותי על הקרקע ולא ישא אותי ברוח.

לזכור מה המטרה ולאן אני הולכת

לעבר הייעוד שלי, לשמור על עצמי מפגיעה, להגן על עצמי.