ימי חיי

מעניין.

אפילו אני לא מבינה את מה שהולך בחיי.

מצד אחד, אני עושה דברים שאני יודעת בתכלית שהם לא מקדמים אותי

כמו להתבונן כל הזמן בפרופיל של האקס שלי בימים האחרונים

או אפילו לפתח שיחה עם ידיד מאוד ישן שרצה אותי ואני לא  רק כדי להגיד לו כמה הוא תרם לחיים שלי

דברים שאני יודעת שלא מזיזים אותי קדימה, שלא תורמים לי בשיט.

אך היד נעה. והמח מרשה.

מצד שני, היום הרגשתי לא משהו והקאתי. אך אני, בשונה מהרגלה של כל דרמטית, חזרתי הביתה ידעתי שאני צריכה לישון טוב. גם שתיתי הרבה כי ידעתי שאני צריכה להרגיש טוב. ובערב, למרות שהיו לי תוכניות שהיו מלוות בהם אחריות ויכולתי לבטל אותם, לא ביטלתי.

בקיצור, יצאתי די מלכה.

אני ממש גאה בעצמי, היום לקחתי אחריות.

והבחור..

אני לא לוקחת אותו ברצינות אני מניחה.

לא תמיד אני מאמינה לו, דבריו מוטלים בספק. דבר שמכרסם אותי מבפנים, משום שאני אדם שנוטה להאמין.

אך הקשר האחרון.. או ליתר דיוק, הפרידה האחרונה. גרמה לי להגיד שוב - אני לא רוצה להיקשר. אני לא רוצה להיפגע. ויותר מכל - אני לא רוצה להגיע שוב לאיבוד שליטה.

בפרידהמהחבר הראשון שלי, רציתי להתאבד ולא ראיתי את הטעם לחיים.

בפרידה האחרונה שלי, שוב הרגשתי את אותה התחושה.

למרות שזה היה בעוצמה פחות ולזמן קצר יותר,

אני יכולה לראות -

פרידה מתקשרת אצלי לערעור חזק של הקרקע וכתוצאה מזה לטביעה.

זה היה קיים בעבר וזה מקיים אותי עדיין בהווה.

כך שאם מסתכלים על זה ככה, הגיוני שאני לא ארצה להטביע עצמי.

הרי שאצלי הדפוס שנקלט הוא רגש = איבוד שליטה. איבוד עצמי.

זה משהו שאני רוצה לשנות.

אני רוצה להמיר זאת לרגש = גשר.

רגש הוא גשר המוביל לאהבה, לדבר הכי נפלא שיכול לשנות הכל.