ימי חיי

נשמע הזוי לגובניקים למינהם

יותר מדי בית.

אולי נועדתי לא להיות גובניקית, אבל היותר מדי בית עושה לי חררה. קשה לי להבין אפילו איך לפני זה הייתי פה כל יום. איך הייתי מסתדרת עם  החבר כשהייתי כל יום בבית. עכשיו אנחנו בקושי מסתדרים..

הגעתי היום שוב הביתה. ודבר ראשון נסעתי עליו. אפילו לא הגעתי הביתה, לא דיברתי עם אמא.

זה לא היה כזה רציני אבל הו א חלק מהזמן התעסק בדברים אחרים וגם כשאמרתי שאני עייפה ורוצה ללכת הוא אמר "טוב אוקי".

לקח לי 45 דקות להגיע הביתה, מה שדי מעייף אחרי יום צבא ועם תיק ענק.

והוא, ישב במחשב וכשהוא ראה שהגעתי הביתה אמר שהוא בא. באוטו. ב10 דקות.

לא אמרתי כלום, הוא עכשיו בדרך..

אבל- איך זה יכול לא לעצבן?

התחושה הזאת, שהוא מפעיל כח, שהוא בוחן אותי..

אין לי כח למשחקי ילדות האלו.

ולא, זה לא משהו שאפשר לדבר עליו ולפתור אותו.

הוא לא אדם של לדבר, לפחות לא איתי.

אבל היום בבוקר, כשהתעוררתי והוא שכב לידי ונמתח, ונגעתי בזרועות שלו ונישקתי אותו והוא החזיר לי נשיקה, זה היה הדבר הכי כיף שיכל לקרות לי בבוקר.

מה יותר חשוב? מה יותר משפיע?

אני לא יודעת כרגע וגם קשה לי לחשוב..  הצבא מעייף. הנסיעות האלו מעייפות.

מה שהיה עכשיו היה רע.

אני לא יודעת מה היה בדיוק ולמה אני רק יודעת בוודאות שהייתי לא בסדר.

לא כי הוא אמר לי אלא כי קול בתוכי אומר לי את זה. והקול הזה, מציף אותי ברגשות אשם בתחושות רעות מאוד..

אני עדיין לא מבינה איך פעלתי לא נכון. אני רק יודעת שזה כך.

כמו הרבה פעמים. ואחר כך אני אתחרט על זה, זה גם מה שאומר לי הקול הפנימי.

אבל עכשיו, אני לא מבינה את זה.

אני לא רואה סיבה לזה.

זה נראה לי כ"כ לא בסדר מה שהוא עשה, איך שהוא התנהג..

זה לא ברומו של עולם.

אבל אני מרגישה רע. אני מצטערת בלי לדעת על מה.

הקול הפנימי הזה.. למה הוא קיים בכלל?

הוא גורם לי לחשוב.

אבל אני לא מצליחה להגיע למסקנה.

אני אוהבת אותו. אבל רע לי במערכת יחסים שלנו.

הוא טוען שזה בגלל שכלום לא טוב לי, אני טוענת שהוא לא מתרגש ממני כבר.

ואני.. אני לא רוצה להיפרד ממנו, למרות שלא טוב לי.

אני פוחדת פחד מוות שאצטער על זה. כמו עכשיו, כשאני לפעמים נזכרת בדברים שעשיתי פעם שכעסתי עליו וזה היה כ"כ לא נכון.

אני פוחדת שככה עוד חצי שנה, שנה אני אסתכל לאחור ואגיד- היי, אני זאת שלא הייתי בסדר. לא הוא.

אני לא רוצה לאבד אותו בגלל טיפשות שלי, בגלל טעות שלי.

החיים שלי מלאים בטעויות. אני לא רוצה לעשות עוד אחת.

אני לא רוצה לאבד אותו, ואני מרגישה שאני מאבדת.

אני מרגישה שאני לא מרגשת אותו כבר.

ואולי זאת רק הטיפשות שלי.

אבל רע לי. אני מרגישה שהוא לא משקיע, שלא אכפת לו ממני, שהוא לא אוהב.

כמו היום, שחיכיתי לו שיבוא ונלך ביחד ואחרי שעה וחצי הוא התקשר ואמר שהוא מגיע לבד ושאני כבר אגיע איכשהו ואתקשר אליו אם אני באה. הרגשתי שהוא זורק זין.

אני יודעת בדיוק מה אנשים שמכירים אותי יגידו (סטייל הילדה מעבר לים) אבל אף אחד לא רואה את התמונה האמיתית המלאה.

אף אחד ממכם לא יודע איך הוא באמת מתייחס אליי, ואולי אפילו שהוא מאוד אוהב אותי.

ואולי זה רק מה שאני רוצה לחשוב. ואולי אני לא מעריכה.הרבה אוליים, ואפס תשובות..

אני לא רוצה שוב לטעות. ואני מרגישה שאני טועה..

אז הנה אני שוב בבית. עדיין. הבטלנות חוגגת.

חשבתי ללכת ולבסוף ויתרתי. אמרתי לעצמי שאני עובדת בשביל כסף. כסף אני צריכה כדי לקנות דברים שמהנים אותי. ואם אני לא נהנהת לעבוד אז מה הטעם? זה מין פרקודס.

לעבוד בחוסר הנאה כדי אחר כך להנות. זה מתקזז.

אז החלטתי שמגיע לי ימי חופש. כמו היום. וכמו אתמול. וכמו מחר.

(כן, אני יודעת. יותר מדי. וסתם בלי סיבה אמיתית..)

אתמול בערב כשתהיתי אם אני אלך היום לעבוד הבנתי שאני לא יכולה להיות יציבה  (כן כן רק עכשיו הבנתי. אבל עכשיו באמת הבנתי את זה).  זה בדיוק כמו עם השנת שרות. היה לי שם טוב. למה עזבתי??  כי לא יכולתי להיות יציבה!!  להיות באותה המסגרת יותר מדי. באותה השגרה.

יש לי קוצים בתחת. חשבתי שזה עבר לי עם השנים ורק עכשיו אני מבינה שלא. אני לא מצליחה להיות באותה הגרה מוגבלת לתנאים. אני צריכה את החופש שלי. לא לגמרי. אבל במינון. שיגרה שיגרה וקצת חופש לנשום באמצע.

או שאולי זה כדי שאני ארגיש שאני שולטת בחיי? שאני יכולה להחליט ולשנות? אבל זה ברור הרי. אני עובדת מתוך בחירה! הלכתי לשנת שרות מתוך בחירה!  ולא סתם בחירה באמת מכל הלב רציתי להיות שם. היה לי טוב.  והעבודה זה בחירה. כי אני חושבת כמה צעדים קדימה.. 

מחר אני וחברי 3 שנים. הזמנתי לנו יום פינוק (אלק יום- כולה שעתיים הם נותנים..)  בספא חוויה כפרית  בנס ציונה. אמרו שזה מקום טוב וזה גם הכל ביחידות נפרדות כלומר רק שנינו לבד. וכמובן מי שעושה עיסויים.  לא יודעת למה אבל אני לא כל כך מרוצה. כי החבילה שבחרתי היא לא משהו (בלי ספא וארוחה. רק עיסויים וגקוזי) ויש חבילה טובה יותר אבל נאלצתי לבחור את זו מטעמיטם כלכליים. וזה קצת מכעיס אותי. כי בגלל כסף אני מוותרת על משהו פה..  ועכשיו אני כבר לא יודעת אם זה בכלל שווה מה שהזמנתי..

נו מה שיהיה יהיה. עכשיו מאוחר מדי להתבכיין. אני רק מקווה שהוא יהנה. ושאני אשתכנע שזה בסדר ולא סתם בזבוז כסף לא נורמלי.

גם זה בא בהפוך. אני רוצה ללכת לספא ולהנות אבל זה יקר. לכן אני צריכה כסף. אבל אין לי כוח לעבוד. ולא מספיק לי כסף. ואני עוד צריכה כסף לרישיון...

דיייייייי!! אני מרגישה שאני מתחילה להשתגע..  המוח שלי עייף. צריך מנוחה מכל הבלאגן בעולם הזה (או הבלאגן הפרטי שלי?)