רק עכשיו, אחרי שאיבדתי אותך, אני יכולה לכתוב.
אנחנו לא בקשר כבר מספר חודשים.
היה לנו קשר מדהים, ידעתי זאת תמיד.
קשר אפלטוני לחלוטין, אך החיבור היה מטורף.
היו לי הרבה ידידים.
תמיד.
היית עוד ידיד, למראית העין הגלויה.
אך בפנים היה קצת אחרת.
התקרבנו מיום ליום, חשפתי בפניך כמעט את כל עולמי.
לא התביישתי להגיד לך דבר ולו חצי דבר.
והיית כלכך שונה ממני ואם זאת- קיבלת אותי תמיד.
דעותי ומחשבותי נראו לך מופרכות אך גרמת לי להרגיש כ"כ טוב עם עצמי - גם אם זה שונה לחלוטין מצורת חייך.
הערכת אותי על מה שאני.
על הדרך שבה אני חיה את חיי.
היית שם וחיבקת
ראית כל שינוי בתזוזת פני.
כל חצי חיוך ורבע דמעה.
ואז אהבת. קצת אחרת.
התלבטתי. ידעתי שאאבד אותך אם לא אענה לך.
אך לא יכולתי לכפות רגשות.
רק עכשיו, אחרי שאיבדתי אותך, אני יכולה לכתוב.
אנחנו לא בקשר כבר מספר חודשים.
אני יכולה להגיד כמה אמיתי זה היה
וכמה ייחודי
ולפעמים אני תוהה האם מישהו אי פעם יוכל לקבל אותי כמו שאתה קיבלת - ללא גבולות.
ולאהוב את מה שאני כמו שאתה אהבת - ללא גבולות.
ולתת כמו שאתה נתת - ללא גבולות
לפתוח את כולו ולהגיד "קחי מה שתרצי - אני מרשה לך לקחת הכל"
היום, אחרי כמה חודשים שאנחנו לא בקשר והכרתי עוד כמה וכמה אנשים - אני יכולה להגיד לך שזה לא ברור מעליו.
ברור לי שלא הגיע לך אהבה אפלטונית ולא אמיתית כמו שרצית ולא היה ביכולתי להציע לך.
אין אני מתחרטת.
רק עכשיו, אני יכולה להבין את הגדולה שלך.
ובמה זכיתי.
כמה נדיר זה , אדיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
