חזרתי לעבר.
עשיתי סדר בחדר ומצאתי ניילונית המכילה עשרות מכתבים שנכתבו לי ע"י אהובי הראשון.
תמיד ידעתי שהם שם, פשוט לא היה לי מה לעשות איתם.
שלחתי לו הודעה, אם בא לו לקרוא אותם, כמו שתיכננו בזמים הטובים שנעשה אחרי שניפרד.
הוא בא.
הוא היה הוא.
התמקד בלמה הוא כתב כאן עקום ולמה הכתב שלו שונה ממקום למקום.
יום למחרת לקחתי את הסטפה וזרקתי אותה בצפרדע הירוקה בחוץ.
בצהרים בטח כבר באה המשאית הגדולה עם מנקי הזבל ואספו את זה.
שברירים של העבר שלי פזורים עכשיו בחירייה, וזה אחד הדברים הטובים שעשיתי.
להוציא את האבק.
אחרי נשימה של מעט אויר נקי באה עוד חזרה לעבר
"הידיד" החל לדבר איתי אך מאוחר יותר הבין שזה לא לרוחה של חברתו.
הוא מעדיף לוותר על הידידות שלנו ובלבד שהיא לא תיפגע.
והיא התקשרה אלי.
בחיי שהערכתי אותה יותר לפני השיחה הזאת.
חשבתי שבאמת יש איזה סיבה נסתרת שאין אני רואה אותה. נתתי לו את מלוא הקרדיט.
זה פשוט מפריע לה, ככה היא אמרה לי ולכן אני והוא לא נהייה בקשר.
ואני לא מבינה מה יותר הימם אותי- שהיא ככה מדברת על אדם שהיא אוהבת או שהוא נותן לה להיות הטון המכריע או שהוא ככה מוותר עלי.
מה שבטוח - זה כואב לי מאוד.
כואב לי להבין איך הוא זורק אותי ככה, ואני חשבתי שאני חשובה לו.
ולא, אני לא יכולה להבין אותו.
הוא לא שווה את זה אם הוא ויתר.
עלי פשוט למחוק אותו.
לא רק מהפאלאפון אלא מראשי, ממוחי, מנשמתי.
אין אני יכולה לעשות דבר.
הוא האחראי הבלעדי על החלטותיו. והוא אשר החליט.
כמה שזה נראה לי לא הגיוני ולא הוא - לא מתפקידי לנער אותו.
לא אני. לא הפעם.
אני רק אשכח. אשתדל לא לחשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
