ימי חיי

רק עכשיו, אחרי שאיבדתי אותך, אני יכולה לכתוב.

אנחנו לא בקשר כבר מספר חודשים.

היה לנו קשר מדהים, ידעתי זאת תמיד.

קשר אפלטוני לחלוטין, אך החיבור היה מטורף.

היו לי הרבה ידידים.

תמיד.

היית עוד ידיד, למראית העין הגלויה.

אך בפנים היה קצת אחרת.

התקרבנו מיום ליום, חשפתי בפניך כמעט את כל עולמי.

לא התביישתי להגיד לך דבר ולו חצי דבר.

והיית כלכך שונה ממני ואם זאת- קיבלת אותי תמיד.

דעותי ומחשבותי נראו לך מופרכות אך גרמת לי להרגיש כ"כ טוב עם עצמי - גם אם זה שונה לחלוטין מצורת חייך.

הערכת אותי על מה שאני.

על הדרך שבה אני חיה את חיי.

היית שם וחיבקת

ראית כל שינוי בתזוזת פני.

כל חצי חיוך ורבע דמעה.

ואז אהבת. קצת אחרת.

התלבטתי. ידעתי שאאבד אותך אם לא אענה לך.

אך לא יכולתי לכפות רגשות.

רק עכשיו, אחרי שאיבדתי אותך, אני יכולה לכתוב.

אנחנו לא בקשר כבר מספר חודשים.

אני יכולה להגיד כמה אמיתי זה היה

וכמה ייחודי

ולפעמים אני תוהה האם מישהו אי פעם יוכל לקבל אותי כמו שאתה קיבלת - ללא גבולות.

ולאהוב את מה שאני כמו שאתה אהבת - ללא גבולות.

ולתת כמו שאתה נתת - ללא גבולות

לפתוח את כולו ולהגיד "קחי מה שתרצי - אני מרשה לך לקחת הכל"

היום, אחרי כמה חודשים שאנחנו לא בקשר והכרתי עוד כמה וכמה אנשים - אני יכולה להגיד לך שזה לא ברור מעליו.

ברור לי שלא הגיע לך אהבה אפלטונית ולא אמיתית כמו שרצית ולא היה ביכולתי להציע לך.

אין אני מתחרטת.

רק עכשיו, אני יכולה להבין את הגדולה שלך.

ובמה זכיתי.

כמה נדיר זה , אדיר.

יש את הרגע הזה, שבו היא עושה משהו

שאני שמה לב שלמדתי ממנה

וזה משהו שאני שונאת שהיא עושה

מאותו הרגע ועד להודעה חדשה אני לא מצליחה להיות איתה ברוגע

כל דבר שהיא עושה, אני רואה את הצד הזה שלה

הצד המסכן הזה,

של הקורבן,

של מישהי חסרת אונים מנגד העולם, שאין לה יכולת לעשות דבר מעבר לסכימות הברורות שכבר קיימות אצלה בdata base

עד להודעה חדשה אני מתערערת מכל מעשה שלה.

ולמה בעצם?

כי הרי בי היא טמנה חלק מזה.

ואני רוצה להשתחרר מזה.

סבתא, סבתא של אבא גוססת.

אף פעם לא הייתי קרובה אליה.

כואב לי עליו. כואב לי שלא הייתי מחוברת אליה אף פעם.

חשבתי על אחת השאלות  החכמות ששאלו אותי אי פעם-

מה היית רוצה לעשות איתה ולא הספקת?

הייתי רוצה להיות חברה שלה, לצחוק איתה, לדבר איתה.

הייתי רוצה לדעת את קורות חייה של אותה אישה שאיבדה את בעלה ונשארה עם ילד בן 9 והעניקה לו את מלוא אהבתה

את קורותה של אישה שעזבה את בנה בגיל 14, לבדו, לטובת גבר.

את הרגשתה של אישה ששכלה 3 בעלים.

אבל עכשיו היא צמח. מאוחר מדי.

ועכשיו, מה הייתי רוצה לעשות איתה?

הרי אם לא אראה אותה עכשיו, לא אראה אותה יותר לעולם.

"האם זה שווה" חשבתי לעצמי..

כנראה שעדיף עכשיו. מאוחר מדי.

הדברים שקשורים אליי  הם ברי שינוי עצמי

ולכך אין אני צריכה מקל קסמים

חברות, ידידים, קשרים מיוחדים, צבא, תנאים פיזיים, סבלנות, לשמח..

את כל הדברים האלו אני רוצה לשנות.

אני יכולה.

ואילו, מה עם הדברים שאני לא יכולה?

אני לא מבקשת מקל קסמים בשביל שינויי ההתבגרות שלי..

אני מבקשת אותו בשבילה,

היא יותר חשובה לי, החיים שלה..

ודווקא את זה, דווקא את זה

אני לא יכולה לשנות..