ימי חיי

זה לא שיש לי מה לחוות. ועדיין..

האם אני נותנת לפחד לשלוט בי?

עוד סופ"ש לבד.

ומאז השיחה אתמול, אני לא אני. או אולי בעצם.. הכי אני שיש.

אני לא אוהבת את מה שקורה לי.

אני לא אוהבת את החלל הזה ואין לי במה למלא אותו רגע.

אני לא מצליחה לצאת החוצה לנשום אוויר, כי זה מה שעושים כשמרגישים שאין מה לעשות וזה אמור לעזור.

איך הכל חזר להיות ככה?

שוב התקרבתי יותר מדי. הרי הזהרתי את עצמי. אמרתי לא להתקרב.

אבל כשהתקרבתי נגעתי בבעיה. עכשיו יש ביכולתי להבין מהי ואולי לפתור אותה..

אם אני לא אתקרב, אני לעולם לא אגע בבעיה. אני לעולם לא אפתור אותה.

אבל היה לי רע. הרגשתי רע. הרגשתי רע עם עצמי.

הרגשתי רע שלא הבינו אותי, שאמרו עלי דברים רעים.

האם חשבתי שהוא לא אוהב אותי אם הוא אמר את זה?..

כן. זה מה שהרגשתי.

אולי כאן הבעיה. הרי אני יודעת שהוא ימשיך להיות איתי בקשר ושהוא אוהב אותי.

לכל אדם יש חיסרונות וזה בסדר ורצוי שחברים יביעו ביקורת.

אבל הוא לא אמר את זה מהצד. הוא היה בפנים.

הוא אמר שתסכלתי אותו, שהוצאתי לו את החשק.

וישר הרגשתי איום ונורא שאני גורמת למישהו שאני אוהבת להרגיש כך.

ושוב בכיתי בכי פורקן כזה.

בכי שיוצא ממעמקי.. כאילו אני רוצה לצאת מעצמי ולהוציא מעצמי את כל הדברים הלוו אבל לא יכולה..

כאילו הדמעות מכילות את הבעיות שבי ואם ארגיש מרוקנת וכוחותי ייאפסו אתרוקן גם פיזית מהבעיות.

החלל הזה.. אנשים לא מבינים.

אני מנסה ליצור משהו, אבל אני רק נבלעת לחיים של אחרים.

מנסה למצוא את עצמי, את המקום שלי בתוך מעגל שהוא מראש זר לי.

מנסה למצוא מקום או אדם שיקבל אותי, שירצה אותי כחלק בלתי נפרד. אבל אין כזה.

התחלתי שוב לכתוב הרבה. רע  לי. עלי להבין איך להתניע את עצמי לשנות

דיברתי עם דודידו. הוא נתן לי הרגשה טובה. כשאמרתי לו שאני לא עושה כלום הוא שאל למה ואמר שחבל שלא באתי עליו. בזמן האחרון הוא כבר לא דיבר איתי כמעט והיה לי טוב לשמוע את זה, כי הרגשתי רצויה. הרגשתי שוב טוב לדבר איתו. 

התחושה שאני לא רצויה רק הולכת וגוברת..

אני מתחילה שוב לשנוא את עצמי על זה שאני מרגישה ככה.

אני הרי אוהבת להיות שמחה.

היום כשהייתי בים, זה עשה לי כלכך טוב. המים הקרים על רגליי, החול הרך שנע בין ידי ונשפך לרגליי.

וכשהייתי שם, נהנתי כמו שלא נהנתי הרבה זמן. אבל זה עשה אותי עוד יותר עצובה, לא יודעת למה.

אני שונאת את העצבות הזאת.

אני שונאת להרגיש שלאף אחד לא אכפת.

לגמרי לא אכפת.

אני גם יודעת שזה לא נכון ועדיין מרגישה כך.

הלוואי ויכולתי לא להרגיש כך..

ואני שונאת את עצמי על זה שרע לי.

כל העולם לוחץ עליי להיות שמחה, מעורבת, לדבר.

אני כבר פוחדת לכתוב בבלוג פוסט לא שמח.

לאן הגענו? למה אני צריכה את הבלוג אם אני לא יכולה להוציא בו את מה שיש לי על הלב??