ימי חיי

הייתה ממש מתחת לבית שלי!!

איזה כיף. כל התלבושות התחפושות, ליצנים. ילדים קטנים.

המון שמייח. ואפילו לא צריך ללכת רחוק.

עשה לי עוד מצב רוח.

פורים זה כיף.

האוטובוס תופס חלק חשוב בעלילת חיי. משום שאני מבלה בו יום ביומו כ3 עד 4 שעות לפחות.

אז התחלתי לשים לב לדברים הקטנים. כן, לשיחות משונות,להתפתחויות.

בטחד האוטובוסים הרבים שאני נוסעת מדי יום התיישבו מאחוריי שני בחורים צעירים. דתייים. אולי בני 16.

והנה מובאת לפניכם השיחה שהתנהלה בינהם:

- תגיד, להגיד לטל שאני אוהב אותה למרות שאני לא אוהב אותה?

-אממ..  לא יודע אחי. לא נראה לי

-למה לא??

-אין שבא לך בעצם.. אבל לא נראה לי.

אני יושבת בשקט. לא זזה.

לרוב שיחות של אחרים לא מעניינות אותי במיוחד.

אולם זה??  צביעות כזאת? והעיקר- בכזאת חופשיות. מה הבעיה? אז נגיד. אז נשקר. אז נזייף.

והיא תאמין בכל ליבה, אבל מה זה משנה? מה אכפת לבחור ההוא?

ומה שהרגיז אותי עוד יותר שהוא היה דתי.  שזה מייצג את הצניעות, את הטוהר.

הרי אנחנו, החילוניים, כופרים.

ואני לא מהסטיגמטיים. בכלל לא. אני לא מאלה שיגידו שהדתיים מגנים אלינו ואני לא מאלו שיגיד שהם סתם מתחזים ואוכלי חינם.

ממש לא כזאת.

אבל הנערים הספציפיים האלו פשוט הדגישו את חוזר האמיתות שלהם בצורה כל כך מובהקת שנדהמתי.

הנה עוד שיחה קצרה שהתנהלה בינהם

-אז תגיד, היה לך איתה משהו רציני?

-לא בכלל לא. היינו קצת זמן ביחד, לא הגענו רחוק.

עכשיו שמישהו יקום ויעיז להגיד שלא הבנתי נכון את השיחה!!

ילד בן 16 דתי אומר משפט כזה. תבינו, הרי אם ילד חילוני בן 16 היה אומר את זה לא הייתי מתייחסת כלל- אולי הייתי חושבת שהוא ילד קטן והגיע הזמן שיתבגר, שהוא פוזאיסט. אבל ילד דתי? ומה עם צניעות? ומה עם טוהר? ואיפה זה נעלם לעזעזל?..

באחד ממסעותיי האחרים באוטובוס אני יושבת. אני עולה תמיד בתחנה המרכזית שזו התחנה הראשונה ולכן תמיד יש לי מקום לשבת. עד שאנחנו מגיעים לתחנה האחרונה האוטובוס מפוצץ ותמיד אנשים עומדים. כבר העלתי בעבר את בעייתי הקשה לראות אדם מבוגר עומד ולא לקום אולם המשכתי במעשיי. בתאריך הנ"ל שום דבר מיוחד לא קרה. עליתי ישבתי. הגענו לתחנה האחרונה, וכצפוי היה מפוצץ. אישה מבוגרת באה ועמדה לידי והסתכלה עליי אז שאלתי אותה אם היא רוצה לשבת. היא לא ענתה פשוט הסתכלה עליי במין הכרת תודה כזאת. אז קמתי והיא ישבה.

לא משהו מיוחד שקרה, זה בא לי בספונטניות כזאת כשהיא עמדה לידי והסכלה עליי.

אז אין מה להתלהב.

אולם זה דבר טוב שקרה. לפחות הועלתי במשהו.

היום  הלכתי למבחן תאוריה. חשבתי שאני יודעת טוב אבל היו לי 6 טעויות ונכשלתי. שבוע הבא שוב.

זה קצת ביאס אותי- כי ממש חבל על הכסף (שבאגב אין לי כמעט ואני לא בטוחה שיספיק לי לשיעורים!) נו לא נורא.

אז הלכתי לתחנה ועליעתי על אוטובוס הביתה. די התלבטתי אם לקנות חופשי יומי או לנקב בכרטיסייה הרגילה שלי כי אני מאוד אוהבת חופשי יומי ולרוב אני לא נמצאת בבית ובעיר אז אין טעם לקנות. אבל כשאני כל היום בבית אז למה לא? נו החלטתי שלא כי אני גם ככה  לא אסע היום לשום מקום. וגם יש לי שיעור נהיגה באמצע.. אז ניקבתי רגיל.

נכנסתי והסתכלתי בקושי היה מקום. חשבתי שוב איזו המצאה דפוקה זה האוטובוסים הקטנים (שבחלק הקדמי יש רק מקומות ישיבה יחידים ולא זוגיים) זה כזה בזבוז של מקום. ולמה?? הכל בשביל הניכור. כדי שאנשים שלא מכירים חס וחלילה לא ישבו אחד ליד השני. אבל יש פחות מקומות ישיבה!!  איזה דפוקים. ברמות.

ואז אני מסתובבת אחורה ורואה שמאחורי יושב  הקטין מהאוטובוס.

פגשתי  אותו לפני איזה שבועיים שלושה בדרכי הביתה מהעבודה באוטובוס. אני ישבתי מאחורה לתומי עם ספר התאוריה במאמצים בלתי ניתנים לתיאור ובמשימה בלתי אפשרית-ללמוד את המנוע. הוא התיישב לידי ופלט "את זה את לא צריכה ללמוד. תעברי על זה חפיף".  אמרתי תודה וסגרתי את הספר.  נו מה, חשבתם שצריך לשכנע אותי הרבה? זה בדיוק מה שהייתי צריכה. חיזוק לכך שהמשימה הבלתי אפשרית היא אכן בלתי אפשרית.

אז דיברנו קצת. הוא לומד בביה"ס מחוץ לעיר בכיתה י"א.  נאה לי. (אממ סליחה, לפתח שיחה זה לא נראה פדופיליות!!)

הוא משך את צומת ליבי מסיבה אחת פשוטה שלקח לי זמן להבין אותה- הו דומה בטירוף לאהבת הילדות שלי. זה מישהו שהייתי מאוהבת בו 8 שנים בדיוק. לא בצחוק. לא היה בינינו כלום אף פעם אבל תמיד הוא היה ה"מושלם" תמיד רציתי להיות איתו. במבט לאחור, אחרי שאני כבר ממש לא מאוהבת בו, אני יכולה להגיד עדיין שהוא נראה בכלל לא רע (בלשון המעטה) אבל האופי שלו בכלל לא משהו. הוא פשוט היה קרוב משפחה של חברה הכי טובה שלי כל הילדות והוא התייחס אליה ממש טוב (כי היא כמו אחותו הקטנה) וקיבלתי רושם שהוא מושלם- גם חתיך וגם אופי פצצה. דואג אכפתי.   טוב, סטיתי קצת.

אז הקטין באוטובוס נורא הזכיר לי אותו.

אני לא מאלו שמדברים עם כל אחד שהם רואים. אבל איתו כן.

נו טוב לא דיברנו יותר מדי- כל הזמן חשבתי להגיד לו שיכנס לבלוג של נון סטוף. אבל לא עשיתי את זה. למה? ככה. אני לא מהיוזמות. וחצמה סתם מישהו שאמר לי לא ללמוד מנוע. לא צריך להיסחף. הוא לא היה מבין את הכוונות שלי כי הוא לא ידע מה עובר לי בראש.

אז כשהגענו העירה נפרדנו לשלום. ובכלל שכחתי ממנו.

והנה פתאום אני רואה אותו יושב מאחוריי אז הסתכלתי עליו אמרתי לו היי זוכר אותי? מה קורה?

השעה הייתה עשר. והיה מוזר שהוא לא בביה"ס. מה? ילד רע? מבריז? חחחח..

מצחיק. אז הוא אמר ששיחררו אותם מוקדם. ממש לא נעים. ב6 לעלות על אוטובוס לנסוע שעתיים וכל זה סתם כי ב10 הוא כבר היה בעיר. ביזבוז.

אז סתם דיברנו עוד קצת- שיחת חולין. ראיתי בו שוב את ההוא מהילדות. איזה חתיך הוא!

זה שאני אומרת שמישהו חתיך זה לא אומר כלום מעבר לזה ש..  הוא חתיך.

לרגע לא חשבתי עליו בהבט של התאהבות או על ההוא מהילדות. סתם היה מוזר ומאוד מצחיק.

שוב רציתי להגיד לו שאני נון סטוף שיכנס לנענע. ושוב ויתרתי. נו שיהיה.

בסוף אמרתי לו- ניפגש שוב באוטובוס וניפרדנו לשלום.

נחמד ומאוד מצחיק.

מקווה שהוא לא קורא את זה..  : )