החיים ממשיכים. no matter what העולם לא עוצר לחכות לי ואז ממשיך.
העולם זז, ואני עוצרת בצד. אני אכן כמו צופה מהצד, לא מבינה את החוקים כאן.
איך זה שדברים כאלו חשובים לא זוכים לצומת לב? בשבילי זה חשוב.
אז אני עוצרת. ממתינה בצד. צופה בכולם, משקיפה.
והם.. אני לא בטוחה שהם מבינים שאני מוציאה את עצמי החוצה רק כי אני לא מצליחה לזוז ולא כי אין בי את הרצון להמשיך איתם.
היום, לפני שנתיים, הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
הפעם האחרונה שהסתכלתי עליו, שנגעתי בו, שרציתי לנשק אותו ופחדתי, הפעם האחרונה שחייתי באמונה שלמה.
לא היה לי צל של ספק, האמונה שלי הייתה גדולה מכל דבר אחר שהכרתי עד אותו יום. או עד אותו הלילה.
ידעתי שזה עניין של זמן, שהרופאים אולי לא מאמינים. אבל למי אכפת מהרופאים??
אהבתי אותו בכל ליבי, ידעתי שהוא חזק ועמיד וידעתי שהוא יצא מזה. ולו רק כדי לראות אותי עוד פעם. ידעתי כמצה הוא אהב אותי.
אבל אז, באותו הלילה..
הכל נהרס.
הרצון שלי לאהוב, השימחה שהייתה טמונה בתוכי, האמונה התמימה הזאת, האמונה בעצמי בעולם באלוהים. האמונה בהכל.
אהבתי אותו כלכך הרבה. לא משנה אם לא ראיתי אותו, אם לא הייתי תמיד בקרבתו- זה משהו פנימצי שהיה עצום.
כל פעם שהייתי רואה אותו הייתי מתמלאת בחוזק.
כל השנים שבהם הוא היווה חלק בלתי נפרד ממני ומחיי- השפיעו עד מאוד.
הוא הדמות הגדולה והנערצת. הוא הדמות עם העמדות המוצקות, שיודע מה הוא רוצה מעצו, שיודע להביע את זה. הוא הסמכות וגם הוא הרך והמלטף והמטפח והמבין. אני לא יכולה לחשוב על משהו שהוא לא היה בשבילי בתקופה מסויימת.
הוא אולם לא היה מעורב בבעיות היומיום שלי כשהתבגרתי אבל כל הדברים האלו באו מלמעלה. הם טפסו בי בצורה שאולי לא ראיתי. יותר מפעם אחת אחרי מותו חשבתי איך הוא היה רוצה שאני יעשה את הדברים.
אבל זה נחת עלי כמו רעם. רעם לא רק ביום בהיר, רעם ביום שמש קייצי לחלוטין.
לא חשבתי, לא ניחשתי.
אז עכשיו אולי אפשר להגיד שהשלתי את עצמי, שהייתי ילדה שהייתי תמימה שחייתי בבועה..
אבל אני לא הרגשתי ככה ועד היום אין אני מרגישה ככה.
אני לא חושבת שיש דבר חזק מאמונה, ולי היה אותה בשלמותה.
אני חשושבת שדיקלמתי את הקטע הזה כלכך הרבה.. איך עדיין לא התמודדתי עם זה, אני שואלת את עצמי, איך?.. האם אכן עדיין אין לי את הכלים להתמודד עם זה, להתאבל עליו? מה אני צריכה בשביל זה?
אומרים שמה שלא הורג-מחשל. ואני מסכימה עם זה. וזה לא הרג אותי.
בדרך כלל אני הייתי אומרת שזה טוב, שזה מבגר, שזה היה צריך לקרות.
אבל הפעם הייתי מעדיפה שזה לא יקרה. איזה טוב זה עשה?
ואני לא מדברת דווקא על הרצון הילדותי והטבעי שהוא יהיה איתי לעד כי הוא יקר לי
אלא על מה שזה עשה לי.
אני מדברת על זה שהמאורע הזה שבר את האמונה הכי טהורה ואמיתית שהייתה לי לגבי כל דבר בחיים.
באותו היום, האמונה שלי התנפצה לרסיסים. הניא כבר לא הייתה שווה כלום. היא לא עזרה לשום דבר.
ואיך אפשר אחרי דבר כזה לחזור ולהאמין במשהו אי פעם?
ואיך אפשר אחרי דבר כזה לנסות ואולי קצת להצליח להאמין במשהו ואז שאדם יפגע בך וינפץ את המעט שהצלחת להקים?
יש בי רצון להאמין, כי אני מטבעי אדם כזה שמושפע מהדברים הטובים, שמושפע מאנשים שקרובים אלי. קשה לא להאמין בהם.
אבל זה אומר לקחת את הסיכון להיפגע.
עכשיו, שנתיים אחרי, סבתא מאושפזת..
אני יכולה להגיד בבירור שלא התגברתי על המוות של סבא, ואני לא יודעת אם אי פעם אני אתגבר.
כשאני מדברת עליו ברצינות רק להגיד סבא עושה לי צריבה בעיניים.
הוא נקודה רגישה בחיים שלי.
לדבר עליו זה כמו לחפור עמוק בעצב של שן שזקוקה לטיפול שורש. אני יודעת שהשן צריכה את הטיפול, אני גם רוצה שהשן תבריא אבל לגעת בעצב הזה זה כואב ומפחיד ואני צריכה רופא שאני באמת יוכל לתת בו אמון ולסמוך עליו. וכמו שכתבתי, להאמין במשהו/מישהו נהפך למשהו הרבה יותר מסובך ולא פשוט.
זה היה לכתוב נטו על מה שעובר עלי בשבוע האחרון, בלי להסוות את זה בשיחות על אנשים אחרים, ברגשות שלי לגבי האנשים סביבי, לגבי היחס שלהם עלי, לגבי הבעיות שלהם.. כל השבוע ידעתי שכואב לי והסוותי את זה בתרוצים סביבתיים.
הפעם נגעתי בזה, בנקודה הזאת.
לא יודעת אם זה שינה, מה שבטוח פרקתי על הדבר האמיתי, על המקור, על השורש של העניין..
ועכשיו כשאני כותבת אני יכולה להבין שזה אכן השורש של התחושות הללו ולא כמו שאולי שיערת שזה הכסת"ח שהמצאתי לעצמי כדי להרגיש שיש לי סיבה "מספיק טובה" להיות בצד.
עכשיו, כשהוצאתי את הרגשות, אני יכולה להגיד שזה הרגשות שמסעירים אותי, שזה הרגשות והתחושות העיקריים שמנחים אותי וגורמים לי להיות בצד.
טוב שאלה אצלי ואני לא יעבור את הלילה הזה לבד.
בה אני מאמינה. כמעט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
