השבוע
חבריקו נסע לפולין.
במסגרת משלחת. קצת לפני הנסיעה וגם במהלך השבוע הרצתי בדיחות.
על הפולניות. לֶמה זה טוב? מה אני מנסה להגיד בזה בעצם?
השבוע בצבא.
בכלל- בקבע.
התחושה היא שאני לא תורמת מספיק. שאני לא תורמת בכלל.
לא מצדי.
מצד הממונים אלי.
מצד החיילים תחתי.
ואני - משקיעה את כל נשמתי במקום הזה.
היום כשגדעון אמר "למה זה טוב מה שאת מציעה" וסתר את דבריי לחלוטין קפאתי.
הרגשתי את התחושה הזאת מחלחלת מקצות האצבעות לכפות הרגליים ועולה מעלה, מקפיאה את דמי.
למה נשארתי שם? הרי אני רוצה את טובת המערכת.
ואולי אני כ"כ מחויבת למערכת שלא נשאר מקום למערכת להיות מחויבת כלפיי?
אני מציעה הצעות ייעול, שיפור, ומה אני מקבלת?
תשובות של זה לא טוב או זה לא מקובל.
אין בעיה.
תסביר למה.
למה אתה סותר את רעיונותי כהרף עין?
ביקשת שאשאר ואעזור לך. אבל אתה לא לוקח בחשבון את דעתי ואת הצעותי.
אז למה נשארתי?
מה אתה מצפה ממני?
אולי פשוט תסביר לי, כי עייפתי
אומנם עודני מחויבת למערכת אך אין לי כל רצון יותר להיות חלק ממנה.
הלכה המוטיבציה פייפן.
התחפפה לה.
היום כשישבנו אמרתי "הבנות לא רואות אוירה עבודתית, בוא ניקח אותם למקום שבו כן עובדים, לתקופות זמן קצרות, וכך הן תחוונה חוויה חדשה, ויהיה אפשר להתחיל כאן משהו חדש. "
אמרת פשוט לא.למה?
הרגשתי כ"כ חסרת תועלת.
וזאת בכלל לא אני - הרי אני מנסה.
באותו הרגע אמרתי לך "לא אז לא" בעודי זורקת את המחברת "למה בכלל ביקשת ממני להישאר עוד?"
ואתה, ספק פלטת ספק כיוונת "אוי, אל תתחילי איתי עכשיו בקטע רגשי"
איש!
אני לא חברה שלך. גם לא האישה שלך.
השיחה הזאת אולי התנהלה הסתננה בין שיחה מרכזית ואפילו לא ניתן לקרוא לה שיחה.
אך היה בה הרבה מעבר, אם רק תחשוב.
ואני, לרגע, עוד לא הרגשתי מועילה שם.
וזה , מפקדי היקר - תפקידך.
זה אולי נקודת חולשה שלי.
אך גם לחיילות שלי יש נקודות חולשה ותפקידי לחזק אותם בהם ולא להשטיח אותם ארצה.
התחלתי לספור ימים עד השיחרור.
חודש פחות חמש. ברוטו.
וזה, מפקדי היקר, נוגד את אופיי בצורה מובהקת.
עודני מחכה, בטיפשותי אחדים יגידו ואולי בתמימותי - להרגיש טוב יותר שם.
עודני מחכה להרגיש שם חלק.
להרגיש את דריסת הרגל שלי במקום בו (לפחות) ניסיתי לחולל שינוי ארגוני משמעותי במשך שמונה חודשים מחיי.
וזה , כבר ברור לי , לא משהו שאתה תעזור לי בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
