ימי חיי

אם היית רואה אותי עכשיו

היית גאה בי.

רק אתה הבנת את זה. אתה וההורים.

אתה קראת לזה הברקות

(בזמן שהשאר היו צוחקים)

אני לומדת ומצליחה ומבינה כמעט לבד.

אפילו את הקיצורים אני מנחשת, הכל מתחבר לי מצויין בראש.

אם הייתי מספרת לך

היית צוחק צחוק מלא הערכה ומסתכל עלי בעיניים חודרות.

חודרות לחוכמה שבי, כי יש אחת כזאת והיא הייתה נגלת אליך באותו הרגע.

והייתי רואה בעיניים האלו שאתה גאה בי.. הייתי

זה לא שיש לי מה לחוות. ועדיין..

האם אני נותנת לפחד לשלוט בי?

עוד סופ"ש לבד.

ומאז השיחה אתמול, אני לא אני. או אולי בעצם.. הכי אני שיש.

אני לא אוהבת את מה שקורה לי.

אני לא אוהבת את החלל הזה ואין לי במה למלא אותו רגע.

אני לא מצליחה לצאת החוצה לנשום אוויר, כי זה מה שעושים כשמרגישים שאין מה לעשות וזה אמור לעזור.

איך הכל חזר להיות ככה?

שוב התקרבתי יותר מדי. הרי הזהרתי את עצמי. אמרתי לא להתקרב.

אבל כשהתקרבתי נגעתי בבעיה. עכשיו יש ביכולתי להבין מהי ואולי לפתור אותה..

אם אני לא אתקרב, אני לעולם לא אגע בבעיה. אני לעולם לא אפתור אותה.

אבל היה לי רע. הרגשתי רע. הרגשתי רע עם עצמי.

הרגשתי רע שלא הבינו אותי, שאמרו עלי דברים רעים.

האם חשבתי שהוא לא אוהב אותי אם הוא אמר את זה?..

כן. זה מה שהרגשתי.

אולי כאן הבעיה. הרי אני יודעת שהוא ימשיך להיות איתי בקשר ושהוא אוהב אותי.

לכל אדם יש חיסרונות וזה בסדר ורצוי שחברים יביעו ביקורת.

אבל הוא לא אמר את זה מהצד. הוא היה בפנים.

הוא אמר שתסכלתי אותו, שהוצאתי לו את החשק.

וישר הרגשתי איום ונורא שאני גורמת למישהו שאני אוהבת להרגיש כך.

ושוב בכיתי בכי פורקן כזה.

בכי שיוצא ממעמקי.. כאילו אני רוצה לצאת מעצמי ולהוציא מעצמי את כל הדברים הלוו אבל לא יכולה..

כאילו הדמעות מכילות את הבעיות שבי ואם ארגיש מרוקנת וכוחותי ייאפסו אתרוקן גם פיזית מהבעיות.

החלל הזה.. אנשים לא מבינים.

אני מנסה ליצור משהו, אבל אני רק נבלעת לחיים של אחרים.

מנסה למצוא את עצמי, את המקום שלי בתוך מעגל שהוא מראש זר לי.

מנסה למצוא מקום או אדם שיקבל אותי, שירצה אותי כחלק בלתי נפרד. אבל אין כזה.

התחלתי שוב לכתוב הרבה. רע  לי. עלי להבין איך להתניע את עצמי לשנות

דיברתי עם דודידו. הוא נתן לי הרגשה טובה. כשאמרתי לו שאני לא עושה כלום הוא שאל למה ואמר שחבל שלא באתי עליו. בזמן האחרון הוא כבר לא דיבר איתי כמעט והיה לי טוב לשמוע את זה, כי הרגשתי רצויה. הרגשתי שוב טוב לדבר איתו. 

עכשיו חסר לי חום ותחושה של גבר.