ימי חיי

השבוע

חבריקו נסע לפולין.

במסגרת משלחת. קצת לפני הנסיעה וגם במהלך השבוע הרצתי בדיחות.

על הפולניות. לֶמה זה טוב? מה אני מנסה להגיד בזה בעצם?

השבוע בצבא.

בכלל- בקבע.

התחושה היא שאני לא תורמת מספיק. שאני לא תורמת בכלל.

לא מצדי.

מצד הממונים אלי.

מצד החיילים תחתי.

ואני - משקיעה את כל נשמתי במקום הזה.

היום כשגדעון אמר "למה זה טוב מה שאת מציעה" וסתר את דבריי לחלוטין קפאתי.

הרגשתי את התחושה הזאת מחלחלת מקצות האצבעות לכפות הרגליים ועולה מעלה, מקפיאה את דמי.

למה נשארתי שם? הרי אני רוצה את טובת המערכת.

ואולי אני כ"כ מחויבת למערכת שלא נשאר מקום למערכת להיות מחויבת כלפיי?

אני מציעה הצעות ייעול, שיפור, ומה אני מקבלת?

תשובות של זה לא טוב או זה לא מקובל.

אין בעיה.

תסביר למה.

למה אתה סותר את רעיונותי כהרף עין?

ביקשת שאשאר ואעזור לך. אבל אתה לא לוקח בחשבון את דעתי ואת הצעותי.

אז למה נשארתי?

מה אתה מצפה ממני?

אולי פשוט תסביר לי, כי עייפתי

אומנם עודני מחויבת למערכת אך אין לי כל רצון יותר להיות חלק ממנה.

הלכה המוטיבציה פייפן.

התחפפה לה.

היום כשישבנו אמרתי "הבנות לא רואות אוירה עבודתית, בוא ניקח אותם למקום שבו כן עובדים, לתקופות זמן קצרות, וכך הן תחוונה חוויה חדשה, ויהיה אפשר להתחיל כאן משהו חדש.  "

אמרת פשוט לא.למה?

הרגשתי כ"כ חסרת תועלת.

וזאת בכלל לא אני - הרי אני מנסה.

באותו הרגע אמרתי לך "לא אז לא" בעודי זורקת את המחברת "למה בכלל ביקשת ממני להישאר עוד?"

ואתה, ספק פלטת ספק כיוונת "אוי, אל תתחילי איתי עכשיו בקטע רגשי"

איש!

אני לא חברה שלך. גם לא האישה שלך.

השיחה הזאת אולי התנהלה הסתננה בין שיחה מרכזית ואפילו לא ניתן לקרוא לה שיחה.

אך היה בה הרבה מעבר, אם רק תחשוב.

ואני, לרגע, עוד לא הרגשתי מועילה שם.

וזה , מפקדי היקר - תפקידך.

זה אולי נקודת חולשה שלי.

אך גם לחיילות שלי יש נקודות חולשה ותפקידי לחזק אותם בהם ולא להשטיח אותם ארצה.

התחלתי לספור ימים עד השיחרור.

חודש פחות חמש. ברוטו.

וזה, מפקדי היקר, נוגד את אופיי בצורה מובהקת.

עודני מחכה, בטיפשותי אחדים יגידו ואולי בתמימותי - להרגיש טוב יותר שם.

עודני מחכה להרגיש שם חלק.

להרגיש את דריסת הרגל שלי במקום בו (לפחות) ניסיתי לחולל שינוי ארגוני משמעותי במשך שמונה חודשים מחיי.

וזה , כבר ברור לי , לא משהו שאתה תעזור לי בו.

נפגשנו ב8 וחצי בעזריאלי.

כשהגעתי חלקם כבר התכנסו וחיכו לנו בכניסה ליוטבתה.

הבנות החמיאו לי שנראתי ממש טוב, לבושה יפה, מאופרת, ממש שונה מהעבודה.

הופתעתי כמה מחמאות קיבלתי בערב הזה.. 

אחרכך ניכנסנו פנימה וחיכינו שכולם יבואו.

הבנות האחרות באו והביאו לי מתנה- שעון מעורר. החמיא לי שהם חשבו לקנות לי מתנה.

ישבנו ודיברנו על הא ודא על כזה וכאילו ואם לשאול באמת, אני לא כל כך יודעת על מה דיברנו.

זה גם לא משנה- העיקר שהרגשתי טוב.

המצב רוח הרע שהיה לי לפני שיצאתי מהבית נעלם כלא היה, המחנק בגרון נהפך לצחוק, והעיניים המבריקות מעצב נעשו לעיניים דומעות מצחוק.

היה מהנה. חבל שהדברים הטובים קורים רק בסוף.

דיברנו על לשמור על קשר ועל לעשות פגישות כאלו פעם בחודש במוצש"ים כשאני וגבי נחזור הביתה. נשמע לי דווקא טוב.

לאחר שיצאנו וכמובן ביקשנו גם מעוברי הדרך שיצלמו אותנו,נכנסו לאוטו שהקפיץ כל אחת למקומה. אותי קודם כל-לתחנה המרכזית, שאני אספיק לתפוס אוטובוס הביתה כי אני גרה הכי רחוק.

ירדתי במרכזית, מרפי בא לקראתי כמו תמיד והאוטובוס חלף מול עיני. נו טוב, עוד חצי שעה לשבת ולחכות בתחנה המסריחה הזאת. מזל לפחות שהיה אוטובוס.

התקשרתי לידיד שלי לבדוק מה איתו מזמן לא דיברנו. הוא קצת כעס עליי שלא התקשרתי עליו ולא באתי אליו (הוא גר באיזור) ולמה אני נוסעת בכאלה שעות מאוחרות. ובזמן שאני מדברת איתו אני רואה את לאה ויפית(אחת הבנות מהעבודה) . חשבתי הם שכחו להגיד לי משהו, לאה תפסה אותי ואמרה לי לבוא איתה. אמרתי לידיד שאני אדבר איתו אחר-כך. הם אמרו שאני לוקחת מונית הביתה,מונית ספיישל.  חשוב לציין שהמחיר של ספיישל הוא 150 בעוד המחיר של האוטובוס הוא 7. אבל האוטובוס מגיע רק עד למרכזית ואז הייתי צריכה ללכת עוד חצי שעה ברגל והם לא רצו..  לאה, האמא הפולנייה הזאת, חטפה קריזה, אמרה לא אכפת לי את נוסעת במונית הזמינה לי מונית ודחפה אותי לתוכה ואמרה לנהג שיקח אותי עד לבית ושלא יעיז לקחת יותר מ-150 ש"ח.

לא אמרתי כלום כי לא היה לי מה להגיד. פשוט לא היה לי.  

אני לא רגילה למצבים כאלו, שאנשים עושים דברים כאלו בשבילי. דואגים,משלמים. בכל זאת,זה לא 5 שקל..

ואני, יש לי עוד פחד מנהגי מוניות. לא נוסעת בלילה במוניות, כי אני לא אוהבת. כל הנהגים האלו מפחידים אותי.. אבל הוא בסדר, הסיע אותי עד הבית, קצת התווכח על המחיר אבל ישר סתמתי לו את הפה      ו.. זהו.

היה משהו מיוחד. באמת.

ידעתי שזה היום האחרון.

איכשהו התרגשתי, בצורה מפתיעה להחריד. אני הרי שונאת את העבודה הזאת..

אבל בזמן האחרון, אחרי שבאנו החדשים ואני וגבי לא היינו לבד נהייה נחמד. הם אומנם מבוגרים אבל יש להם רוח צעירה.

ובייחוד אחרי המסיבה בתחילת שבוע שנפגשנו שם כולנו והיה נורא נחמד. הרגשתי שכיף לי.

אולם אני לא אוהבת את העבודה, אבל יש שם אנשים נהדרים.

והנה, כמו תמיד, הטוב נגמר כשהוא בקושי התחיל.

המנהג שרק החל, ב9 וחצי במטבחון, לשיחת עידוד התעוררות ומוטיבציה כבר הגיעה לסיומו.

מוזר. רק עבודה. אף פעם לא התרגשתי מעבודה.

קמתי בבוקר עייפה,אחרי אתמול,שלקח לי הרבה זמן ללכת לישון ולהירדם

וגם מצוברחת כמו אתמול. ידעתי שאני חייבת להכריח את עצמי לחייך כי זה יומי האחרון שם ואני לא רוצה להשאיר רושם רע.

אני משערת שאם הייתי מתאפרת זה היה עוזר, לשים מסכה על עצמי,אבל אני לא אוהבת.

כשהגעתי לשם כבר חלקם ישבו שם. היה דווקא נחמד.

המצב- רוח שלי עלה כנראה כי פשוט נחמד לי איתם.

ישבנו,דיברנו, ואז האחראי שלנו אמר כמה מילות פרידה, זללנו עוגה וחזרנו לעבוד.

המשמרת עברה די כרגיל. ונגמר.

עכשיו חזרתי הביתה לשעתיים כי ב8 אנחנו כבר נפגשים בעזריאלי לשבת באיזה מסעדה, פרידה אישית, בלי לקוחות על הראש ובלי מנהל מציק.

מקווה שיהיה נחמד.

היום באוטובוס בדרך לעבודה, חשבתי שהגיע הזמן לסגור את הבאסטה.

אני עדיין אוהבת אותו. אבל לא טוב לי. וזה לא צריך להיות כך.

היום באוטובוס בחזרה הביתה החלטתי שאני לא אהיה קיצונית ואדבר איתו, ואגיד שרע לי.

שנגיע למסקנה ביחד. ואם נחליט שאין לנו רצון לשנות או שניסינו כבר מספיק- ניפרד.

[ואני מבקשת לא להגיב על זה..]