ימי חיי

אז הנה השעה כבר לישון ואני פה מעדכנת..

סתם לעצמי. לא יותר מדי.

עברתי הערב בין הרבה בלוגים.. סתם בצורה אקראית. הגבתי גם בחלק מהם.

מפחיד אותי.. לא יודעת למה אני ככה עוברת בבלוגים.. כאילו מה אין לי חיים משלי? או שאני מחפשת נושאים לשלי? או באמת מעניין אותי חיים של אחרים ואני רוצה לעזור?..

היום דיברתי עם מכר שלי. לא יודעת בדיוק איך לקרוא לו ידיד או מכר או וואט אבר

אני מכירה אותו מלא שנים אבל הקשר שלנו מאוד התחזק לפני בערך 4 חודשים אולי חצי שנה כשהלכתי לשנת שרות. היינו מתכתבים פעם ב..  וגם כשהייתי חוזרת הביתה היינו נפגשים..  אירוני אה? כשהיינו גרים אחד ליד השני היינו בקושי נפגשים וכשהלכתי לעשות שנת שרות במקום אחר התחלנו להיפגש כל פעם שהייתי באה..  ככה זה.  גם חברה שלי עכשיו שעברה לקנדה הקשר שלנו התחזק.. היא למדה איתי ביחד 3 שנים. לא יכולנו להתחבר קודם לכן. היינו צריכות לחכות שהיא תעזוב.. מה לעשות מעריכים דברים כשמאבדים אותם..  בכל אופן אני סוטה מהנושא.

אזהיינו בקשר טוב אני והוא והיו לי בעיות בשנת שרות (זה נושא ענק וחשוב אבל לא ניגע בו כרגע) ולכן עזבתי.

עכשיו, העזיבה שלי גרמה לי למשבר אדיר.

אני הייתי מטורפת על האנשים בגרעין שלי. הם תמכו בי הם הבינו אותי וכשהיה לי הכי חרא בעולם ויובל ראה הוא פשוט ניגש אלי וחיבק אותי חיבוק אמיתי שהביע כל כך הרבה בלי להגיד זה היה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי באמת שתומכים בי ומקבלים אותי למרות מה שאני. פשוט הרגשתי שעוזרים לי.

אבל עזבתי את המקום הזה.

והייתי מאוד צריכה תמיכה. כי שם הייתי בגרעין מוקפת יומיום באנשים שתמכו בי בכל צרה ומה פה ביית? אפס.

הרגשתי נורא. אז כמובן שאני והמכר הזה התקרבנו יותר (מבחינת התחלנו להיפגש יותר) כי הייתי צריכה למלא את החלל הריק שנוצר בי. 

הייתי במשבר גדול. חודשיים ישבתי בבית ללא עבודה וללא מעש. בהיתי בתקרות הייתי נשארת במיטה בפיצמה ניסיתי להבין את עצמי אפילו להתאבד רציתי. אבל זה לא עזר.

הידיד הזה  התחיל בתקופת המשבר שלי להיות קר יותר. פחות להיפגש פחות התלהב.. וזה פגע בי כי הייתי צריכה אותו יותר. הרגשתי שאני מכבידה עליו. שהוא שונא אותי. שאני לא מעניינת.

וזה לא שהוא היה כל כך חשוב אולם זה פגע בי ברגע שהייתי צריכה את ההפך..

לא דיברתי איתו על זה. לא היה לי כוח ולא הייתי במצב. דאגתי לעצמי וטוב שכך..

אולם עכשיו כשאני חושבת על זה- הוא לא עמד לצידי. מאז כמעט לא דיברתי איתו.

היום דיברתי איתו והחלטתי להעלות את זה. אמרתי שאני יודעת שהוא לא אוהב אותי ושהוא עונה לי מלית ברירה והוא אמר שלא, אולם בסוף השיחה הגענו למסקנה שככה הוא. אדם של תקופות. הוא אמר שתדירות הפגישות שלנו הייתה גבוהה וכו'

כאילו מה לעזעזל?? יש הגבלה של כמות??  בייחוד כשאני במשבר וצריכה כתף אתה בורח? איזה מין אדם אתה??

לא המשכתי להתווכח איתו. אני יודעת שהוא אדם אחלה. כל מי שמכיר אותו יגיד ככה.

אבל הוא פוחד מקשר אמיתי של חברות. יציבות מפחידה אותו,רואים. בכל אופן אני הייתי חייבת להוציא את זה החוצה.

שיהיה לילה טוב לכולנו.

הבלוג מוקדש באופן כללי לגרעין שלי אבל כל אחד שמוצא בו עניין מוזמן..

"בוקר טוב עולם מה שלום כולם? אני יורד מהחוטים אני כבר ילד אמיתי כמו כל הילדים.." 

ככה אני מרגישה עכשיו.. כאילו אני מסתכלת על העולם מהצד מבחוץ כאילו אני לא חלק.. ואולי באמת הייתי מעדיפה להיות ילדה מעץ. לא לחוש לא להרגיש לא לדעת..

לפני שבוע נרצחה בחורה שהכרתי. הכרתי אותה מגיל קטן היא הייתה חמודה כזאת לא דיברתי איתה יותר מדי אבל היא הייתה אחת מהשכונה אתם יודעים מהילדות הרוסיות של י"ג.. (איך אתם יכולים להבין יא חבורת לא רוסים! אני בטוחה שאריאל לא מייצג אותנו בכבוד) קשה לי לעקל את זה, לא כי הייתי קרובה אליה לא כי ככה נהוג שצריך להתייחס ולבכות אלא כי זאת באמת מישהי שנהגתי לראות לעתים קרובות. כי ראיתי אותה ממש גודלת לי מול העיניים.  והיום דיברתי עם חברה שלי עליה והיא אמרה "זאת הייתה אשמתה היא לא הייתה צריכה להתעסק עם האנשים האלו וכו.." ואני באותו הרגע הרגשתי כזה זיוף כזאת בחילה. רבק מי את שאת מדברת עליה? מה הכרת אותה? היית חברה שלה?? מי את שאת שופטת? היא מתה, נרצחה. קאפוט!! מה את מנסה להיות חכמה עכשיו? וזה לא היה מופנה אליה זה היה מופנה לעולם. הרגשתי שאנשים יודעים לדבר יפה אבל מה עם להרגיש?  כמו השיר של "נוסח" שזכור לי טוב (הדבר הטוב היחיד שיצא מהבית ספר.. נו טוב לפחות משהו..) שהוא כתב על הידרדרות ערכים וההבדל בנו לבין אביו

" אבי שתק. ליבו הלם.

  אני הולם. ליבי שותק. "

זה כל כך נכון. זה פשוט מאפיין את החברה שלנו ! העיקר להגיד העיקר להראות.  כשהיית בסמינר הכנה לפולין היה דבר אחד שקלטתי שם שאני לא אשכח. זה היה כל כך נכון. דיברנו על למה יוצאים לפולין ונאמר שהביה"ס משדר מסר שבפולין "חייבים לבכות"  (וכל מורי ביה"ס שקוראים את זה- חבל..!  )  וכאילו שם פשוט מחכים שיתחילו לבכות ואם מישהו לא בוכה אז הוא מתבייש ומרגיש אשם כי מה איך אפשר לא לבכות במקום כזה במצב כזה וחוצמזה כולם בוכים... רבק אתם קולטים??  חינכו אותנו כבר מה אנחנו אמורים להרגיש במצבים מסויימים. זה לא נראה לכם מוגזם??  תבכה אם אתה מרגיש אם בא לך לא כי לוחצים עליך וכי זה המסר ששידרו לך ש"ככה צריך". זה פשוט נורא.

אנשים יודעים בדיוק מה הם אמורים להרגיש במצבים מסויימים ואיך הם אמורים להתנהג.

אז בעולם מודרני כמו שלנו שבו ניתן לאדם חופש לבחור- תדעו שזה בלוף. זה לא נכון. אין חופש לבחור!!!!

מחנכים אותך שלבכות זה משהו רע ולחייך זה טוב ויפה.

האמנם??