SleeplesStorieS
יש יותר מידי שטויות שמתרוצצות לי בראש, חשבתי לעשות קצת סדר, ואולי למצוא מקום לעוד כמה מחשבות רציניות.. |
 כינוי:
Lightly Sparkling מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2008
ככה זה כשיש שניים
תמיד אני נתקעת על רעיונות, ומתייסרת בהם
ומתחבטת עם עצמי עליהם
וזה רק רעיון, איש לא אמר שעלי ליישמו.
730 זה מכובד לכל הדיעות, אבל לא מספיק לרפואה.
זה עובר את סף הכניסה, אך לא בהרבה.
אני יודעת זאת, אך החלטתי שאני רוצה ללמוד רפואה.
כך החלטתי וכך אעשה.
אפילו לא עצרתי לחשוב אם אני באמת רוצה, אם אני חושבת שאצליח למצוא עצמי בתחום
אם אני חושבת שאשרוד 7 שנים בקבעון האוניברסיטה וגחמותיה.
בא לי, אז אני אחקור ואבדוק ואוכל עצמי על שלא השקעתי דיו בפסיכו'
על שלא למדתי יותר משני שלישים מהמילים,
על שלא השקעתי מספיק בתיכון,
כי עכשיו לא סביר שאתקבל.
למה אם אני חושבת על זה- זה מחייב?
ולמה מחייב = שלילי כלכך?
למה אני ישר קופצת ו'אני, אני רוצה', ולא נותנת לדברים לשקוע?
למה אני חייבת להחליט כשהכל באוויר ובבאלגן?
למה אני חייבת להחליט?
למה אני חייבת יציבות ומסגרת ו'תגידו לי מה לעשות עכשיו'?
ולנושא אחר לגמרי-
כל הרגשות מעורבבים צפים ועולים,
ואני לא יכולה לתפוס אחד מהם [או כמה] ולהגדיר אותם כרגש.
אני לא יכולה להגיד לעצמי 'אוקיי, פרפרים בבטן, התרגשות- אה! אני מאוהבת!'
אני לא יכולה להגיד לעצמי 'דכדוך, רגשות אשמה- אה! אני מדוכאת!'
אני לא יודעת אם זו עצם חוסר-ההגדרה שמפריעה לי, או בליל הרגשות שמסתובבים בי,
אבל זה כלכך מציק.
הייתי כלכך רוצה לבוא ולומר לה "פיצ, אני מאוהבת בך. פשוט מאוהבת."
כלכך הרבה זמן לקח לי לגלות מה זה פחד, ולמה אני כל הזמן זונחת דברים
כלכך הרבה זמן לקח לי להבין שהנה- אני מפחדת, אז אני בורחת בתקווה שזה לא יגיע אלי.
וכלכך הרבהזמן לקח לי לאזור את האומץ ולגשת להרשם לטיפול פסיכולוגי, והם אפילו לא מחזירים לי צלצול :/
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
