געגועים לעכשיו וכאן

תגידו לי , איך זה שפה , כן ממש פה בישרא הכל יתכן וכולם עוזרים אחד לשני , נותנים עצות משתתפים בכאב חולקים דמעה ושמחים בשמחה.אנשים שאין לך מושג ולו הקלוש ביותר מי הם ומאיפה הם באים פתאום משמיעים לך את דעתם ונותנים כתף , וגם אתה , כן אתה. פתאום מתעניין לשלום הזולת (טוב להוציא את הפקצות למינם שמסתובבות פה ללא רצועה..) איך זה קורה ? איך זה שאנשים נפתחים כאן ללא כל הכרה ? רובנו באנונימיות מוחלטת, אבל בכל זאת – אנו חולקים את סודותנו הכמוסים ביותר אלו שלא נספר עליהם לאף נפש חיה אלא כמובן אם היא ורטואלית לחלוטין.. אז מה עושה את זה ל"בסדר" כן אני יודע שרובכם יקפצו עכשו ויומרו "זהו זה ורק זה האנונימיות" אבל אולי לא ? אולי זה גם משהו אחר, האפשרות לקבל ולתת ביקורת ללא הגבלה. אני (האופטימי) מאמין שרוב רובנו פשוט טוב. אנחנו רוצים לעזור לנחם להעניק . רק שלא תמיד יש לנו את האיפה והאיך. ולא תמיד יקשיבו לנו ( בואו נודה שלגיל ולמראה חיצוני יש הרבה השפעה על איך אנחנו מקשיבים) ואילו כאן גבולות והגבלות הגיל והמראה מטשטשים , ילדות בנות 19 מיעצות לנשים בנות 30 . גברברים צעירים כותבים שירה ,וילדים נותנים עצה לכולם. אנחנו נחשפים ל"מי" הרבה לפני (ולרוב לתמיד) לפני ל"איך". האני הפנימי שלנו יכול להחשף ויש מי שרוצה להקשיב מאחד ואילו  מצד שני התגובה שלנו מתקבלת כמעט תמיד בברכה .(טוב לא תמיד מסכימים איתה אבל תמיד רוצים אותה – כמו פרוסת עוגה קטנה ...מסתדרים אם מה שיש אבל רוצים עוד.  רמז רמז רמז..). לא תמיד אנחנו מצליחים להעביר את הטוב הזה בחיי היום יום. לפעמים מבושה (יש שמתבישים לעזור לקשישה לחצות כביש) ולפעמים מתוך נורמה ( לא ירצו את העזרה שלי כי אני ...השלם את החסר) .אז אולי כל זה לא נכון? אולי נוכל להעביר מעט מכל זה גם לחיים האמיתיים שלנו (פוי ,מילה גסה .. החיים האמיתיים זה כאן בישרא..) צריך רק לרצות ולקוות ואולי כך נוכל להעניק יותר לסובבים אותנו, כמו שאמר פעם מי שאמר. אם כל אחד יעשה רק קצת.. כבר יהיה פה הרבה יותר טוב...  תנסו.

נכתב לכבוד יום העצמאות בתקווה לעתיד טוב יותר.