געגועים לעכשיו וכאן

כן, גם אני אנסה כוחי בפרוייקט.

רק שאני לגמרי וממש לא אנסה להכחיש שכל מעייני הם בפרס וה"גלורי" ולא למען ערך סיפרותי חלילה... 

אז הינה הוא ניסיוני הראשון, תהנו, לא תהנו.. אני רק אבקש לשמוע מה באמת חשבתם, קרי" האם עלי לנסות שוב או לחדול לחלוטין :O)

"במילחמה הזאת אני אפסיד" מילמלה מלכה לעצמה, עכשו כשאין לי חתולים יותר נישאר רק הזקן , הוא, שרק לה הוא מרשה לקרוא לו "סבא חואן" או סתם סבא הוא שמתעקש לקרוא לה דודה מלכה במקום סתם מלכה כמו כולם , כאילו להעצים את הקשר בניהם , כמו להפכה למשפחה..

היא כבר ידעה את סיפורו בעל פה, כל הקורות אותו ב-1938,"היא אמרה לי בטון מחנך" תמיד היה אומר, "ואני- אני לא הקשבתי.." כבר ידעה גם איך אי אז היה חואן מאוהב בעלמה צעירה "אניטה" שמה, ואיך ממש כמו ברומן הידוע של רומיאו וג'וליאט, גם פה לא הסכים האב לנישואי בתו עם פרחח צעיר ללא מקצוע, וכבר שמעה ממנו איך הלך ועבד וחסך וחזר והתחנן ביפני אביה של אניטה כי יסכים לתיתה לו לאישה ואיך רק הקשיח האב את עורפו יותר ויותר עד אשר קם ואסר עליה להיפגש איתו, ואילו הוא סבא חואן ( אז עוד ניקרא "סתם" חואן) כבר ביקש לקום ולברוח עימה לפלסטינה, אמרו ונדברו בינהם להיפגש בבוקר יום שלישי , לברוח הרחק מידו של האב. והוא כבר ארז מעט ממטלטלו ואילו היא, היא היתה אמורה לברוח בחוסר כל למען לא לעורר את חשדו של אביה אם יראה אורזת.

אמורים הם היו לפי סיפורו של הזקן להיפגש בתחנת הרכבת בשעה 6 בבוקר לסוע לנמל ומישם להפליג.

 חואן עוד התעקש שאל להם לקחת מזומנים איתם כי שטרות אלו של "פה" לא יהיה ערכם רב "שם" ולכן קם שבוע לפני הפגישה המיוחלת וקנה טבעת יהלום ענקית בכל כספו ונתן אותה לאניטה למישמרת.

וגם ידעה היא דודה מלכה איך נסתיים לו הסיפור, בבוקרו של אותו יום קם חואן ומצא ליד מיטתו את אותה מזודה ,מזודה אותה הוא נושא עימו לכל מקום שילך אך מעולם לא פתחה. וגם ידעה מה כתוב היה על אותו פתק שצורף למיזודה, והרי הזקן פותח וסוגר את אותו דף נייר מקומט עשרות פעמים ביום, וגם אם כבר מיזמן אי אפשר להבחין במילים הרי שממלמל הוא אותם כלעצמו "לא אהיה שם ב-6 , אהובי, לא אהיה שם" . והוא , הוא שכבר לא היה לו מה לחפש שם יותר בילעדה , הוא שליבו נישבר בקירבו, קם ונסע.

יותר לא שב הוא אל אותו הכפר, ויותר גם לא דיבר בשפה ההיא , בשפה בא דיבר אל אניטה, קם ורץ לרכבת, הפליג באניה ובא לפלסטינה של אז, למד עברית עבד קשה , חסך מעט ושמר את המיזוודה הזאת איתו ומעולם לא פתחה, פעם כששאלה אותו דודה מלכה כבדרך אגב למה לא פתח וראה את אשר היה שם, אמר לה כי לא מלא אותו ליבו לראות שם את הטבעת שקנה לה, הטבעת שהיתה סמל אהבתו אליה, וכך נישארה המיזוודה המיסתורית הזאת ( כמו שנהגה מלכה לקרוא לה בינה לבין עצמה) סגורה.

ועכשו , פתאום היום , אחרי כל כך הרבה שנים של טיפול בזקן פתאום נפטר, כך סתם , פשוט לא קם, לא היה חולה ולא סבל, פשוט הלך הוא לישון ולא קם.

כשהגיע מלכה כהרגלה בבוקר לראות שהכל בסדר כבר היה הבית מלא , בעל הבית היה שם ,כמה שכנים ומישהו בחליפה שהציג את עצמו כעורך דינו של חואן ואמר שהזקן הוריש את מעט כספו לצדקה ולא לה למלכה. עוד הוסיף המעונב כי היא מלכה , אמורה לפי הסברו של הזקן לדעת למה.

לה כהוקרה על שנות עבודתה אצלו , לה הוא משאיר את המיזודה.

בידים רועדות לקחה מלכה את המיזודה והיות וכבר לא היתה נכחותה דרושה שם פנתה לשוב לביתה,

פסעה היא ברחוב לעבר תחנת האוטובוס , חיכתה דקות מיספר ועלתה , בהתחלה עוד חשבה כי תוכל לחכות עד שתגיע לביתה כדאי לפתוח את המיזודה , אולם היות והדרך עוד היתה ארוכה והאוטובוס רייק גבר עליה יצרה.

פתחה היא אט אט את המיזוודה וחיפשה בה את טבעת היהלום. – אולם להפתעתה הרבה רק מעט בגדים היו בה , בגדים ישנים ופתק. " אהובי שלי, מפאת הזהירות לא פירטתי יתר על המידה בפתק שמחוץ למיזודה היות ואין אני סומכת על השליח שאמור להעביר את המיזוודה אילך. . אין אני יכולה להגיע כאמור ב-6 היות ואבי יהיה בשעה זאת ער לרגל פגישה לא צפויה, חכה לי אהובי לרכבת של 10  ואברח איתך לאן שרק תקח אותי, למזלי הצלחתי לארוז מעט בגדים בכל זאת ולעבירם אליך במיזודה זאת, את הטבעת אני שומרת אצלי למישמרת היות וכאמור אין אני סומכת לגמרי על השליח. שלך אניטה"

מלכה  ההמומה עוד המשיכה לסוע תחנות מספר, אך כל אשר הצליחה לישמוע על האוטובוס עד סוף הנסיעה היו ציפצופים.