געגועים לעכשיו וכאן

אני סימון ומואיז הקטן

ולפעמים כשאני כך לבדי,
אני חוזר לסימטאות ילדותי
אל נעוריי שנעלמו עם השנים,
לחברים שלי ההם הישנים.
אני חוזר אל הצבעים, והקולות
אל העיניים התמימות והגדולות
אני חוזר אל השכונה אל עץ התות
אל עפיפון אדום אדום, קשור לחוט.
היינו ילדים וזה היה מזמן,
אני וסימון ומואיז הקטן
היינו ילדם וזה היה מזמן,
אני וסימון ומואיז הקטן.

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות,
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים,
לעוף איתם רצינו עד לעננים.
ובגן השעשועים על נדנדות,
נשבענו אמונים לכל ילדות.
שיחקנו סנל, וסוס ארוך וראשיות
המלחמות היו אז לא אמיתיות.
היינו ילדים וזה היה מזמן,
אני וסימון ומואיז קטן
היינו ילדים וזה היה מזמן,
אני וסימון ומואיז הקטן.

בנעלי שבת וכובע של בארט,
ובעברית יפה עם ע' ועם ח'.
דהרנו על ענן עשוי מכריות
ובאקדח פקקים הטבענו אוניות.
הייתי טרזן, וסימון ארול פלין
ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין
ובלילות החורךף הקרים מאוד
היינו מתכסים בכל החלומות
היינו ילדים וזה היה מזמן,
אני וסימון ומואיז הקטן

עברו נשים מאז עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים אפילו לא מילה
ומואיז הקטן לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים
אבל אני, כשאני כך לבדי
אני חוזר לסימטאות ילדותי
אל נעוריי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים
היינו ילדים וזה היה מזמן,
אני וסימון ומואיז הקטן
היינו ילדים וזה היה מזמן,
אני וסימון ומואיז הקטן.