געגועים לעכשיו וכאן

לפני כמה ימי בערב ראש השנה עת עמדנו לצאת לסעודת החג . כשכבר עמדנו ממש בפתח עם הפקלאות מוכנות ( אפשר ביכלל ללכת לחג אצל מישהו בלי להביא איזה חצי בית איתך + בקבוק יין? ) ממש אז אספתי את משפחתי המצומצמת ובשניה האחרונה העמדתי נר נשמה על השולחן בסלון והדלקתי .  ( נהוג במחוזותי האשכנזיים להדליק בראש השנה גם).

אמרתי את שיש לי להגיד בלב ( הילדים עדיין קטנים ואין צורך לשתף אותם לדעתי בעניינים "כבדים שכאלה" ואילו אני והאישה, ביניינו מספיק מבט שאומר הכל וחובק בתוכו סיפור שלם.) ופנינו לצאת לערב החג.

ואז, בשניה האחרונה, הקטנציק ( עוד לא שנתיים ) אחרי שכבר פסע אל עבר הדלת. עצר, חזר על עקבותיו, הלך הישר אל השולחן הביט בנר לשניה והפריח אליו נשיקה. הסתובב שוב ויצא החוצה.

אף אחד אחר לא עשה את זה, הוא לא ראה ו"העתיק" את ההתנהגות . הכל מעצמו.

כמעט ונפלתי ממקומי. ( ואני לא מגזים ביכלל )

אני לא יכול ולא רוצה להסביר את זה.

אבל אני כן אציין שהוא קרוי על שמו.

לילה ( או בוקר ) טוב.