דרור מפתיע בטלפון, שואל אם יוכל לבוא לבקר היום. כבר כמה ימים שהוא מאיים, כך שהמוכנות הנפשית שלי בשיאה. אני אומרת כן. הוא מספר לי שהחברה שלו נסעה לכמה ימים למצפה בגליל. לא ידעתי שיש לו חברה. מסתבר שהיא נוספה למלאי אחרי הפגישה האחרונה שלנו. היא מחוץ לעיר, הוא אומר, ואני שומר לה אמונים.

מתוק. אני מעריכה גברים ששומרים אמונים, או לפחות שמתכוונים לשמור. חצי שעה ואני אצלך, הוא מזהיר. ככה בהיסח הדעת אני תופסת את עצמי חופפת את השיער בשמפו שמריח הכי טוב, מתנגבת, מתיזה על עצמי את שמן הגוף הנפלא, שמשדרג את ההרגשה הפנימית שלי, בכל מצב, שלוש דרגות למעלה. בגלל זה אני לא משתמשת בו יומיום, שלא אתרגל. אין צורך בבושם נוסף לו. הוא עוטף אותי בהילה דקה, מוזהבת, מפתה אבל לא תוקפנית מדי. אני לא חושבת שקיים בעולם ריח שיכול לגרום לי להרגשה פנימית טובה יותר.

די מזמן לא היה כאן. נראה בדיוק אותו הדבר. מביא לי עותק חתום של הספר החדש שלו, שיצא כבר לפני זמן מה, אבל לא נפגשנו מאז. סיפורים קצרים. אני מציעה לעשות לו פורטרט במצלמה החדשה שלי. לרוב תוך שלושה אני מוציאה את המיטב שבכל אדם. מצאתי את הזוויות המוצלחות שלו די מהר, והוא מישהו שבמבט ראשון לא נראה שיהיו לו כל כך הרבה כאלה. כך ייסדתי את "מבט שני". תראה דרור, כאן אתה ממש דומה לעברי לידר. אבל (ואת זה אנילא אומרת לו בקול רם) כשאתה מסתכל אלי אתה מזכיר לי כלבלב, חמוד מאוד, עם עיניים טובות, כלבלב שאולי הייתי מאמצת. הוא מספר שהחברה שלו נסעה לכמה ימים ושהם החליטו שניהם לחשוב בזמן הזה מה הלאה. מה זאת אומרת, אני שואלת. אנחנו לא כל כך מסתדרים. אתה רוצה לספר לי במה אתם לא מסתדרים? לא שזה משנה לי. הם. עליהם לחשוב ולהחליט. שניהם.

רעבים. אני מכינה סלט, והוא מתמוגג. חוכמה קטנה מאוד לאהוב את הבישול שלי, כשאני סופסוף מואילה. הוא עובר בקנאה על מדף השירה שלי, מוקסם מהאלבום הגדול, הכתום, של אבידן. חתיכת הפקה הרביצו, המסכן בטח היה יכול לחיות עוד כמה שנים מהכסף. האמת, כשראיתי את האלבום בחנות הוא נראה לי מופלץ מדי, מיופייף, כמו אלבומי מתנה מטומטמים שקונים כשלא יודעים מה לקנות ורוצים להוציא בסביבות 120 ₪. אבל כשדיפדפתי בו ראיתי שזו בדיוק מידת הגרנדיוזית שללא ספק היתה עושה הרבה נחת לאבידן. תמונות שלו מפוזרות בעשרותיהן בספר, עיצוב שונה בכל דף, והכל, כמו מלקוביץ' שנכנס לראש של מלקוביץ', באבידנית. אבידן-אבידן-אבידן-אבידן.

נושאי השיחה אוזלים כמו קרטיבים על חוף הים ביולי, אבל עם דרור, השתיקות שמשתררות הן טבעיות, לא מביכות. אני מציעה לו לבחור מוזיקה. הוא הולך לספרייה, מרפרף על משפחת בנאי, ממשיך הלאה. יורד מדף. עוצר בטורי איימוס. הרבה זמן עבר מאז הקשבתי לה בפעם האחרונה. תקופה כל כך ארוכה הצלחתי להשכיח מעצמי כמה אהבתי אותה, כי זה היה מזוכיזם טהור לשמוע אותה. כשדרור שולף את little earthquakes, הדחף הראשון שלי הוא לומר לו, קח משהו אחר. ואז, אני לוחשת לעצמי בשקט, שאלה רק רוחות הרפאים של הכאב, והכאב, שזכרו החריף עדיין איתי, כבר לא שם באמת. ישנו רק הפחד לחוש בו. אני מתכופפת, מתרככת, מניחה לרוחות הרפאים לזרום סביבי ודרכי, ולהיעלם.

אז טורי איימוס. אני אוהבת לשיר איתה, המנעד שלנו זהה, וגם גוון הקול. דרור ואני יושבים עכשיו על המיטה, אנחנו כבר לא בחדר הבטוח, זה עם הכסא והספה. הגענו לכאן כי המערכת יותר קרובה למיטה. יושבים אחד ליד השני, מושיטים ידיים. הוא עדיין בוחן את מדף השירה שלי, שצמוד למיטה. מתלטפים בידיים בלבד. זה נעים מאוד, איטי מאוד, יד מחליקה על יד כמו נחשים חמימים ותמימים, נחשים שמכירים את חווה ואת העץ ואת התפוח, אבל כרגע הם בעסקי הליטופים, שיש להם סיווג אלף אלף בין סוגי המגע האנושי. אנחנו משלבים ידיים ועושים מעבר חציה, האצבעות הגדולות והכהות שלו, אצבעות הפורצלן הדקות שלי. באיזשהו שלב הוא מחזיק את כף ידי בין השתיים שלו, ואומר לי, זה כבר ממש רייקי. רוצה?

כן, ודאי שאני רוצה. הוא לומד רייקי. האמת שהייתי הורגת עכשיו תמורת גיהוץ שיאצו כהלכתו, אבל גם רייקי זה משהו. הוא מתרכז מאוד. אני מרפה ככל יכולתי. ממשיכה לשיר עם טורי. איזה משקיען. עיניים עצומות, שנינו. אני יושבת על כסא, הוא על קצה המיטה. חלק מהזמן הוא עומד מאחורי, חלקו, יושב למרגלותי. מתחיל במצח ובבסיס הגולגולת. אחר כך יורד אל העורף ואל הסנטר. אני מרגישה את החום של כפות ידיו, ואני גם חשה את הריכוז שלו.

הוא באמת לא מיהר להגיע לשם, אבל יד אחת שלו מתמקמת לה בטריטוריית החזה שלי, שטוחה על עצם החזה, בין השדיים. היד השניה תומכת, בקונטרה מצד הגב. באופן שהיד שלו פרושה, הוא לא נוגע לי בפטמות, לא מגיע אליהן, אבל אני מרגישה שדה אובלי של חום מציף ומקיף את החזה, והפטמות שלי מתעוררות לחיים חדשים בהסתדרות. בלי מגע ישיר. זה לרוב לא קורה לי ככה, ולא עד כדי כך קר. בדיוק. ואז טורי מגיעה לשיר את השיר ההוא על השלג ועל אבא שלה, שעושה לי צמרמורת.

(part 1.  to be continued tomorrow)