כשדרור מגיע אל הבטן שלי, אני בעיקר שואלת את עצמי איך תהיה התחושה כשהיד שלו תגיע אל אזור בין הרגליים. אני יודעת שהוא לא ינסה שום דבר, לא באמצע הרייקי, אבל עדיין, מעניין אותי מה יגיד הדגדגן שלי על היד של דרור שתנוח לה רפויה ורומזת, חמישה סנטימטרים באוויר, מעליו. אני לא נאלצת לתהות הרבה זמן. לדעתי הוא קצת נבוך מעצמו, ושם את היד יותר רחוק משהייתי רוצה שהיא תהיה. אולי יותר טוב ככה. עלולה להיות לזה משמעות קרמטית לא חיובית במיוחד אם שוברים סשן רייקי באמצע, לצרכים פרוזאיים יותר. או אולי הרייקי מכיר בהפרות סדר בוטות כבחלק בלתי נמנע של החיים.

הוא כבר עושה את דרכו לאט לאט במורד רגל ימין. אני מאבדת ריכוז, מגניבה מבטים אליו דרך סדקי העיניים, לראות אם הוא באמת מתרכז. נראה לי שגם הוא לא, אבל, מבצע זה מבצע. גם רגל שמאל מקבלת את שלה. כשהוא מסיים, אני מתחקרת אותו לגבי התחושות שלו כמטפל. הוא אומר משהו על אנרגיות, ועל כך שהוא יכול לעשות מדיטציה, ויש לי הרגשה שהוא לא לגמרי סגור על עצמו סופית בעניין מה מרגישים, למרות שבהחלט היו מקומות שהרגשתי אותו.

כן, אני מתכוונת לתחושה של האנרגיה. אני לא יכולה להתכחש לה. בכל זאת, אני אומרת לו, שיאצו משפיע עלי יותר. לחיצה פה ודונם שם ואני כמו חדשה. השכבתי אותו על המיטה שלי והדגמתי לו כמה לחיצות, מהסוג שגם בלי סשן ארוך מרגישים את השפעתן המיידית (הלחיצה האלכסונית של מותנית-שכמה, צריך ללמד אותה בלימודי חובה בתיכון). זה לא שאני שיאצואיסטית דגולה, לגמרי לא. אבל למדתי כמה לחיצות בסיסיות, ובמקרה של שיאצו לצורכי שחרור הגב, מדובר במעט המחזיק את המרובה.

הוא מתיישב על המיטה. אני מתיישבת לצידו. לא, הוא לא מכוער. העניין הוא הדמיון-שוני שלו למישהו אחר שהכרתי פעם, ובכל פעם שאני מסתכלת עליו, יש מילי-ניצוץ של זיהוי ואז מילי-אכזבה. זעירים אמנם, אבל במארג הרופף של מה שקורה בינינו, הכל ליליפוטי ממילא. אם נתראה מספיק, ההוא יימחק, ישן מפני חדש. הוא מתקרב אלי, מלטף את השיער. נעים. הוא רוכן אלי בפרצוף הזה של הנה-אני-הולך-לנשק-אותך, ואני מתרחקת שני סנטימטרים אחורה עם הסנטר ומזכירה לו שhis bonnie lies over the ocean . היא חוזרת ביום רביעי, ואני לא רטובה עד כדי שכחון מוחלט.

אז אני מחבקת אותו, חיבוק גדול ונינוח, ואני מרגישה אותו מתמוסס לכיווני, ואני מרגישה כמה נעים לו, לצוף ככה על השדיים שלי, מחובק בין ידיי המלטפות את גבו ואת כתפיו, הניחוח הזהוב הקלוש שלי מרחף סביבנו, והריח הגברי שלו, ריח של ג'ינס, מתגנב לתוכו. אם היתה אליפות עולם בחיבוקים, אני חושבת שהייתי מקבלת לפחות ציון לשבח. לפחות. בכל אופן עם דרור, אני לא מפעילה נוהל חיבוק רומנטי מלא, שכולל ליטופים בגב שגולשים לאיזור הרגיש, המעוצבב מאוד, שמעל עצם העצה, ונישקוק קטן או שניים, כאילו בהיסח הדעת, בשקע הכתף-צוואר. לא, אנחנו בנוהל חיבוק חלקי. ברפרטואר גם נהלי חיבוק ידידותי, חיבוק זר, חיבוק משפחתי, חיבוק של פולנים (וריאציה של החיבוק המשפחתי, במקרה שלי), חיבוק של בדידות, חיבוק של אולי-עוד-סיבוב-סקס, חיבוק של ne me quitte pas , ואחרים.

אחר כך אני דוחפת אותו בעדינות אחורה, כי הוא מנסה לנשק אותי שוב. הכל עדין אצלו, לא תוקפני. הוא גבר מהסוג שאני אוהבת. מחובר לצד הנשי שלו. למה אני לא מצליחה להחליט אם אני רוצה אותו? אה, כי אני לא מאוהבת. אבל זה תירוץ, כי עוד לא שכבנו ואני לא באמת יודעת.כבר היו הפתעות בעבר, ככה שאני לא פוסלת לגמרי, ודרור, ייאמר לזכותו, הוא באמת חמוד, ומהסוג שיודע לגעת. אין לטעות במיומנות בה הוא מלטף אותי גם כשזה בהיסח הדעת. לא מיומנות של זיין סתמי שהתאמן יותר מדי. זו  חושניות טבעית. יקרה, נדירה, ובלתי ניתנת לזיוף, כמו סטייק טוב בתל אביב. עכשיו דרור על המיטה לימיני, שרוע, ידיו שלובות על עורפו, ואני מסתובבת לכיוונו, נשענת על מרפק אחד, ויד שמאל שלי חופשיה לטייל על המרווח שנוצר בין החולצה שלו לבין הג'ינס.

וזה מבזיק בי באותו הרגע. דז'א וו. ההיא שהיתה על המיטה הזו לפני שבועיים, בתמונת ראי של אותה הפוזיציה בדיוק. הפעם זו יד שמאל שלי שמטיילת. גם היא מכירה כמה שבילים. בטן של גבר היא יצור כל כך שונה, עם השרירים הגדולים האלה בצד, ועם כל השיער הרך שמתחשק לסרק עם הציפורניים. כמו ללטף חיה. המוח שלי מוריד הילוך, הרעש הבלתי פוסק של המחשבות מתעמעם לאיטו. חצי ממני איתו, חצי ממני מפליג בעצלתיים בים השקט הגדול. היד שלי צרה מעצמה צורות על צד גופו, והוא מתפתל. בשלב הזה בדיוק, לפני שבועיים, היא גרגרה. הוא, לעומת זאת, מתנשף נשיפות קצרות כאלו, מופנמות, שאולי הן בעצם נאקות כבושות.

אני עולה למעלה אל הפטמות שלו. איזה כיף בלתי צפוי. גבר עם פטמות שרגישות בדיוק במידה, לא קהות מדי וגם לא קופצניות. אבל אני לא מתעכבת עליהן הרבה, כי אני לא רוצה שייווצר כתם בחזית מכנסיו בדקות הקרובות, והוא מתחיל להישמע כאילו לשם נגיע בקרוב. סימני המצוקה הזעירים שלו מחזירים אותי אל החדר. הוא מתפתל בחוסר הנוחות של מי שנלחצו לו העניינים במכנסיים ולא נעים לו לשלוח יד ולהחזיר בנים לגבולם. אני שולחת מבט אל עיניו, מעמידה פנים שאני מאבדת קשב, מניחה לו לסדר עניינים בדיסקרטיות בינו לבין עצמו. תוך כמה רגעים יותר נוח לנו. מעניין אם הוא מודע שהייתי מודעת למצוקתו. התפתלויות של חוסר נוחות מוציאות אותי מריכוז. וזאת בניגוד להתפתלויות תוצרת הציפורניים שלי, שנוסעות על הבטן שלו כמו קדילאק שגלגליה עשן, על כביש של קטיפה עבה.

(part 2 out of 3, to be continued tomorrow)