| 7/2003
תור הדרור (חלק ג')
אני חוזרת אל צד הגוף, לצייר ערבסקות, משפטי שיר שאני חורזת לו בשפה מסולסלת, פרטית. מעניין אם יוצא שאני כותבת לו בדיוק את אותם המשפטים שכתבתי לה אז, כי הרי זו לא אותה היד, אבל אולי יד שמאל מצוידת בזכרון ראי של התנועות? וגם אם זו היתה אותה היד, האם היא תחזור על אותה הכוריאוגרפיה בדיוק, או שבכל פעם יש לה וריאציות אחרות?
רק המוזיקה והמגע מרככים את הסיטואציה, מעגלים את פינותיה. אין אלכוהול אצלי בבית, ולא עישנו כלום. הכל חד. אין הנחות, בעלת הבית השתגעה בכל זאת. התודעה, למרבה הצער, עירנית לגמרי, חופשיה להשפיע עלינו מנזקיה. יותר מדי חישובים ומחשבות. כמה קשים התמרונים האלה, של התקרבות אל אדם אחר. איזה תמהיל מייאש. סקרנות ומבוכה, זרות וקרבה, השתוקקות ואימה.
ואני שוב נודדת אליה, ואיך גם היא היתה בדיוק פה, בפוזיציה הזו, והיד שלי משוטטת גם אצלו בקו התפר של התחתונים, וחוזרת כמנוצחת. אני קצת שמחה שיש לו חברה, כמו שקצת שמחתי שהיא סטרייטית. הסקס עצמו, טוב ככל שיהיה, ברגע שיהיה, יקלקל את הבראשיתיות של הציפה הזו בתוך בועת הליטופים. כבר עכשיו, הציפייה, או החשש, מפני צעדיו הנשמעים מעבר לדלת (ואולי יכחכח בגרונו ואז ידבר מלים יפות), שברה את זרימת הרוגע.
ואחרי הפעם הראשונה, לכל ליטוף תהיה כתובת. לכל איבר יהיה שם מוגדר. הבועה תהפוך לאוסף של מסלולים, לתרשים זרימה מדוקדק. קודם ככה, ואחר כך ככה, ואז הפוך, וקצת מזה, וקצת מההוא. מה שזה לא יהיה. ברגעים האחרונים האלה של הלפני, אנחנו עדיין תמימים. מותר לנו לא להיות מוכווני מטרה. להתנהל בעצלתיים. לשוטט חופשיים, כוהנים זמניים ומאמינים של דת המגע. ואז יבוא האקט עצמו, מלא התלהבות וסקרנות, ואחריו, אם היה טוב מספיק, חזרות, ועוד חזרות, ועוד ועוד, כשגרף ההתלהבות פוחת, אבל גרף ההיכרות עולה לפעמים בהתאמה, כפיצוי. ואחר כך תזדחל פנימה התרגלות. וציפיות. ושגרה. ודעיכה. המסלול הרגיל.
(מן האמור לעיל, מסתבר, שאני יותר מדוכאת ממה שאני חושבת)
איתה, אני יודעת שזה לא יקרה. הסקס. היא לא באמת תעבור את הגבול. וגם אם נשכב בכל זאת, לבסוף, היא לא תרשה לעצמה להיות, במובן של להיות, עם מישהי. איתו זה אחרת. הוא מתקרב אלי בכל פעם במבט שלו של נשקי-אותי-ואני-מעיף-את-בוני-לעזאזל. או אולי אני טועה, וזה בסך הכל "רק-אותך-אוהב-הלילה-ורק-הלילה"? אני לא יכולה לדעת מראש. וסביר גם הוא לא לגמרי יודע. ועם בני מינו לרוב אי אפשר לדסקס את הדברים האלה בפתיחות ובכנות מלאה. איתה כן. לא שזה עוזר לי כרגע.
ומה אני אעשה איתו אם ביום חמישי הוא מתייצב ומספר לי שהם כבר לא ביחד, ומצפה ל – שומו שמיים – הדבר הזה, שמדביק אותנו יחד כאילו מעולם לא היינו שני בני אדם נפרדים? (וזאת בהנחה שהסקס יהיה טוב, כמובן, הנחה מלאת תקווה שיש לה על מה להתבסס, בסך הכל). איך להגיד לו, שמע, מבחינתי, כמו שאני מרגישה כרגע, זוגיות זה בערך שני לילות בשבוע שבהם אנחנו יחד, והרבה אהבה בשלט רחוק בשאר הזמן, אבל בעיקר, הרבה לבד. יכול להיות שלא מעט אנשים ישמחו לשמוע משהו כזה, אבל ישנה הסכנה שמי שלא נמצא בשלב הנפשי הזה בדיוק, עלול להיעלב, או סתם לחשוב שאני כלבה קרת לב.
(אני לא).
אני מנסה להחליט אם הסיכול ממוקד. אם זה ספציפית דרור, שאני לא יכולה לדמיין מסתובב פה יומיום, או שזה כל אחד? אני מנסה לדמיין את זה לגביה. זה לא היה עובד, כמובן, כי אם היה נוצר משהו, היא היתה רוצה יותר. הרבה יותר. היא מאלה שחייבות את הכל, כל הזמן. רעב תמידי, עצום, לאהבה ולתשומת לב. גם אני הייתי כזו, פעם. אני מקווה שכבר לא, שלעולם לא, אבל ברור לי שזה מסוג הטורפדו שנוחתים עליך בשניה שאת הכי פחות מצפה לה, אחרי שהשמעת לתומך כמה סימני חיים, עמוק במים, שחשבת שהם כהים ואטומים ואף אחד לא רואה.
עכשיו מגיע הרגע המוזר באמת. דרור ואני מתחבקים על המיטה. זה כמו בדמקה, הרגנו את כל החיילים, ונשארנו שתי מלכות על הלוח. והמחשבות שלי צפות, כרגיל, אבל במקום להתאדות, הן נכנסות למסלולי הקפה סביב הראש שלי. ואני מגלה שהן מתנסחות לי בהגיון, דוקא. בתור פוסט, זאת אומרת.
קיבינימט.
אני מרביצה לעצמי שתי סטירות בדמיון מודרך ומנסה לצאת מזה. ילדתי שלי, אל תלכי בשדה. שומעת אותי? שובי, שובי למיטה. לא עוזר. יש לי צורך פתאומי לכתוב. לעבד את זה. הסיטואציה המציאותית עצמה מתחילה ללחוץ לי קצת על החזה. יכול להיות שאפילו נתקפתי חוסר סבלנות קל. טוב, כמה ליטופי פרידה, ואני מפנה את דרור בנחמדות ובמהירות האפשרית החוצה, בטיעון הכפול, שיש לו חברה, ושיש לי צורך חזק לכתוב. הוא אדם כותב בעצמו, זה משהו שהוא מבין. למזלי. לא רציתי להעליב אותו. לא מגיע לו. בעצם, אמרתי את האמת. למרות ששנינו יודעים שעניין החברה מאחורינו פחות או יותר מתחילת הערב.
אבל, ממתי המחשבה על פוסט, שיעסוק בתיאור המציאות שבתוכה אני נמצאת כרגע, חודרת אל אותה המציאות עצמה, וברוב חוצפתה גם משפיעה עליה?
זה בדיוק מה שזה – עובר כל גבול.
זה דורש וועדת חקירה. זה דורש מציאת אשמים. משפט שדה מהיר, הוצאה זריזה להורג.
סחור סחור, המחשבות. דרור דרור.
פוסט מורטם (הא הא. נתגבר על החיוך העקום, אה?)
יכולתי להגיד שאני כנראה מכורה ושזה חלק מהתסמונת. יכולתי, כן.
אבל אני לא חושבת שזה מה שקרה שם. אני חופרת כדי למצוא הסבר מספק יותר, ואני נוטה לענות לעצמי ביושר בדרך כלל. ההסבר הזה אומר שהיה לי התקף חרדה קטנטן, ושפשוט מצאתי את שביל הבריחה הקרוב ביותר, וכמו במשחק הזה של נחשים וסולמות, קפצתי בהוקרה על ראש הנחש כדי להתגלץ' עליו כל הדרך למטה, עד הזנב. כי אין לי שמץ. אני לא יודעת מה אני רוצה. אני לא יודעת את מי אני רוצה. אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
