ראו בעצמכם, מצד שמאל. כשהתחלתי כאן, קראתי לדברים שאני כותבת זוטות. כדי שלא יגבה לבבי. כדי שאפסיק להגיד לעצמי מה ראוי ומה לא. דמוקרטיה של רעיונות. זה לא שאני נגד החלת קריטריונים של איכות, אני פשוט חושבת שלעתים ההחלה הזו עוצרת את שטף היצירה, ואת הדבר החשוב ביותר, מבחינתי, ביצירה – את ההנאה שלי ממנה. אולי עדיף לתת לשטף לפרוץ, ואת הסינון לעשות מאוחר יותר. וכבר שנתיים שאני מנסה לסיים משהו "רציני" שאני כותבת, משהו כזה שיש איפה לפרסם אותו עוד לפני שנכתב, וזה כשלעצמו מספיק מלחיץ בשביל לסרס אותי, את הכתיבה שלי, ולקח לי זמן להודות בפני עצמי, שאני ממש סובלת. שלא נעים לי לכתוב. שיש בי איזו מועקה כשאני קובעת שעות לכתיבה, כאילו עלי למלא חובה לא נעימה, ביקור אצל רופא שיניים. ואני לא מוכנה. אני רוצה לשמוח. אני רוצה לעשות קריוקי (ואם אני לא אגיע, תשירו בשבילי את "בבושקה"?).

"איני רוצה להיות  א י נ נ י !

אני רוצה להיות  י ש נ י  בכל שניה"

(אלכסנדר פן האחד והיחיד, רחוב העצב החד סטרי)

גם אם הישני הזה הוא בסך הכל קצת מעל הממוצע. ואם התוצר לא יהיה ראוי, אז הוא לא יהיה. אני צריכה להפסיק להתנצל שאני חיה, ולעבוד יותר על גישת הטייק איט אור ליב איט. הבלוג הזה נתן לי לראשונה, ואני מתכוונת, לראשונה, את התקווה, שאפשר ליצור מתוך הנאה, ולא רק מתוך סבל. אני מתכוונת לאקט הכתיבה עצמו, לא לדברים שזורמים בינתיים בחיי, כאן אין לי עוררין, התקופות היותר חשוכות בחיי הן שהניבו כתיבה, ואחרות כמעט שלא. ולכן הזמן הזה, הנדיר, (השאול?) שכאן, יקר לי כל כך. אני כל הזמן פוחדת שמשהו ישתבש. אלה הם גבולות הטוב, על גדרותיהם, על המוקשים, על מגדלי השמירה ושומרי הגבול המוכרים.

בהבזקים הקצרים יחסית בזמן-אדם, כשהוא בידיי, אני מיד מתחילה לחרוד לקראת סופו. ומה יהיה כשייגמר, בתחתית איזו באר אמצא את עצמי הפעם. ואני גם שואלת את עצמי מה השתנה, איך זה שכאן מתגלה לי לפתע שאני כותבת בקלות גדולה ובשמחה. אני מניחה שאת הרוב ניתן לייחס לתפישה שלי שכאן אני משוחררת, (יחסית, כמובן. ולפעמים אתם מקשים עלי, שכן, הפלא ופלא, גם לכם יש ציפיות ממני. אבוי. אני אלך לעבוד בחנות לכלי בית וזהו) מהציפיות המסרסות שלי מעצמי, הפנמה של כל הציפיות מסביב. הדרמה של הילד המחונן, קראתם? אז זו אני. בדיוק. ואני שונאת ליצור כשאני חשה מחוייבת על ידי גורמים שחיצוניים לי, ונסוגה ונבוכה קצת כשאוהבים אותי בגלל הדברים שאני עושה, ומצד שני, המנגנון ממשיך לעבוד, כי אני עדיין משחרת לאהבה, כל הזמן. יותר מחצי חיים הייתי עסוקה בלקלקל לעצמי ואת עצמי, ומאוד ביסודיות, רק כדי לבדוק איפה הגבולות. אבל זהו, אני לא רוצה לקלקל יותר. בחיי, נדמה לי שהתבגרתי.

אני יודעת לצייר את מסלול המכשולים. הייצוג הפנימי של הורי, שהיה בתוכי כל השנים האלו, מגביל אותי, מנמיך כל סימן לנסיונות תעופה שלי, נמוג, או לפחות למדתי להתמודד איתו. והיו הגברים שלי. לרוב בחרתי כאלה שהייצוג הפנימי שלהם בתוכי הפך להיות החיה השחורה של חוסר ההערכה. גברים שמצד אחד, יצרתי כדי להרשים אותם, ומצד שני, ישבו לי כמו טורפי נבלות על עצם החזה, פוסלים את הדברים שיצרתי, או מפנים אליהם כתף קרה, לא מתעניינת. והשחור הגדול ביותר, זה שלידו חשתי תמיד הכי קטנה והכי לא ראויה, כן, התחושה הזו נשארה הרבה אחרי האהבה. רציתי הכרה, ממנו. הייתי מוכרחה שיגיד שאני טובה.

והנה הוא חזר, אותו שחור אלמוני, ובעצם זה שנרשם כמנוי אלי, כבר אמר זאת, שאני כנראה כן ראויה. כלבת ים שכמוני, קיבלתי את הדג שלי על ביצועים שעומדים בתקן. שתי סלטות לאחור וקידה. ואני לא רוצה לקרבו אלי יותר, אני פוחדת שהשחור הגדול, הצל, יחליק שוב ממנו אלי, וישתק אותי. יכול להיות שהבלתי ייאמן קרה ככה מבלי שהרגשתי כמעט, שהתגבשתי לכדי אדם שלם, שמסוגל לנטרל את הצללים שלו או לפחות לתת להם פייט הגון, שמוכן לבחור בטוב לפעמים. אולי כיום אני אפילו מסוגלת להתמודד עם נוכחותו של האלמוני בחיי מבלי להתכווץ שוב. אבל אני פוחדת לבדוק. ולמה לי. האלמוני אינו נחוץ לי באמת. היה נחוץ כדי שאזכור, ממה אני רוצה לברוח.

אז בשם ההנאה (ולבקשת הקוראת ג'ון), עוד דף מפנקס המסע. עוד מהילדות יש לי משחק מגונה כזה, למצוא זוג מלים משונות שמתחרזות, ומהן לבנות שיר שלם בחרוזים. בדף למטה אפשר לראות איך זה קורה, ואבוי לעיניים שכך רואות (התחלתי ממרקוזה ויאקוזה) כיוון שהכתב לא מאוד ברור, אביא את השיר המטופש הזה למטה, ל(נגיד)הנאתכם. כי אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני באתי כדי ליהנות.

(הדף הזה פחות רועד, כי הוא נכתב ברובו ב, אהמ, השירותים של המלון. אל תשכחו לשטוף ידיים ביציאה מהבלוג). תרגום בגוף הסרט:

אמנם הסנארק היה בג'ום,

עיני כלל לא צרה בו

חושחש שלי דמה לכלום

עיניו - חצי צרה בו

אהב לקרוא קאנט ומרקוזה

עשה תואר בגוואדלחרה

חשף קעקוע כמו יאקוזה

בגופייה של צ'ה גווארה

היה פוזל, הזיל קצת ריר

לומר שלא נבהלתי?

וגם ליקק סיד מן הקיר

כמו כלבלב דלמטי

בכל זאת התאהבתי

(ראשי היה אפוף)

בחושחש הסנוביסטי

(עשה לי מערוף)

וכשהגיעה עת מיטה,

לחשתי: תתפשט?

אך אוי, חושחש יקר שלי,

כולו רק אינטלקט.