היא בוכה על כתפי.
אנשים רבים כל כך עושים זאת מטפורית, שזה קצת מבהיל כשזה קורה באמת, עם השיער הרטוב מלוח, המסקרה שנמרחת על החולצה (היא מיד נבהלה, שהרסה את החולצה. לי ממש לא אכפת. חולצה), והרעדות הקטנות, הכבושות, של הגוף המתקפל שלה. אני מחבקת אותה. לחבק אדם קרוב שבוכה על כתפך. גם לאחוז, גם להדק, גם לעטוף, גם ללטף, להיות לרגע אם ואחות. יש שקע, במקום הקיפול בין החזה לזרוע, שמרופד בבשר רך מאוד, ושם בדיוק תוכנן הגוף האנושי להכיל את סנטרו של האדם הבוכה על כתפך.

זה קרה כשהיא התחילה לספר לי על חברה טובה שלה, שהחליטה שלא רוצה להישאר איתה בקשר, וניתקה. סיפור ישן. היא יושבת מולי על הכסא הצהוב  ומספרת לי עליה, ותוך כמה רגעים אני קולטת שהעיניים שלה מתחילות להבריק, ומהר מהר אני קוראת לה לשבת על ידי, כי אני חשה במבול מתקרב. בחצי הדרך אלי הן פורצות. יש משהו כל כך מכמיר באדם בוכה. כמו ללטף אפרוח זעיר ופלומתי, שנגיעה לא נכונה תותיר בו נכות קשה. אני נוטה להזדהות מיידית בסיטואציות כאלה, אז גם לי עומדות דמעות בעיניים. אני אוספת אותה בשתי ידיים, מהדקת אותן סביבה, כדי שתרגיש עטופה ואחוזה, ומזיזה קצת, רק את הכפות, כדי ללטף, ליטוף מרגיע. את הראש, את הגב, את הכתפיים. לנשק אותה ברכות במצח ולהחליק את היד על שערה, כמו שמנשקים ילדה אהובה. ללטף את כתפיה, לא לדבר, לא לשאול. שתבכה את כל הבכי שיש לה. כמה שתצטרך.

אחר כך, בשלב הבכי השני, שלב היפחות האקראיות, לתת לה מרחב פנימי בתוך המרחב הגופני המהודק הזה. לנשום איתה, לאט, עמוק, תוך כדי חיבוק, משהו בגוף שלה מקשיב לנשימות העמוקות, האיטיות שלי, ומרגיע אותה. עכשיו כבר אפשר להסיט בעדינות את שערה מפניה, להביט בה בחיבה, אבל לא ארוכות, אנשים שבוכים מרגישים לרוב מכוערים, מבט מרוכז מדי הוא בגדר פלישה גסה לתחום שהיו רוצים מצד אחד להיות בו לבדם, מצד שני נעים להם שמחזיקים אותם, לרוב. אני מכבדת את רשות הפרט שלה, דווקא בגלל שלפני רגע היא שפכה את כל תכולת מזוודת הרגשות שלה על הרצפה לפני. השבריריות שלה כעת בשיאה. נחמה, זה מה שהיא רוצה.

זו נקודה של רוך מאוד גדול, שאנשים מסויימים עלולים לקרוא לא נכון, או אולי כן, ונוטים לנצל כדי להפוך את הליטופים למיניים. מישהי שחיבקת כשבכתה, לרוב אין לה הכוח הנפשי לעצור אותך מיד אחר כך, להגיד לך לא. אבל נדיר שסקס זה באמת מה שהיא רוצה באותו הרגע. אני לא אומרת שזה לא אפשרי, סקס יכול להיות מאוד מנחם, רק שצריך להקשיב טוב טוב לבוכה, ולא לעצמך, אם אתה בצד המחבק. מאוד קל לסחוף את זה לסקס, זמנית, הבוכה אפילו שוכחת את צרותיה לזמן קצר, אבל אחר כך יש סיכוי שהיא תרגיש אפילו יותר גרוע, במיוחד יש איזו אהבה חדצדדית שמרחפת ברקע. (ואלה היו שישים שניות על בכי ועל ניצול).

אני? אני מהרהרת בזה, אבל אני לא חושבת על זה. להיפך, אני מאוד משתדלת שלא יובן כאילו אני מנסה. היא חייבת לדעת שאני שם ושהיא בטוחה בזרועותי, בטוחה גם מפני. ויש חלק בי שנזכר בפעם האחרונה שאני הייתי במצבה. כל כך חשוב לבכות בזרועות הנכונות.

רק אחר כך לדובב אותה. מה פתאום נזכרת בהיא? אה, היום, מאז שהגיעה, היא מרגישה שאני עצבנית, ומיד התחילה לחשוש שגם אני אעשה לה משהו כזה. אוי, ציפור פצועה קטנה ומתוקה שלי, מה פתאום חשבת על משהו כזה בכלל. אני לא עצבנית בגללך, וגם אם הייתי, אני לא משליכה אנשים בכזו קלות מחיי. ואני אפילו לא עצבנית, אני מתלבטת. ואני  מספרת לה למה (לא, לא הכל אתם צריכים לדעת).
בפגישה הבאה בינינו יש מעט מאוד מגע. אמרתי לה כבר, שיש לנו תבנית ברורה, שאחרי כל פעם בה אנחנו מתקרבות, הפגישה הבאה מרוחקת יותר. פגישת נגיעה, פגישת פחד.

אתמול נפגשנו שוב.
היה שבוע כזה של יום יום, היא ואני, משחקות ים-יבשה על הגבול בינינו, ובכל פעם נדמה לי שעוד צעד מעמיק אל תוככי הים. הפעם יצא, שהיא יושבת לפני, מפנה אלי את גבה, ואני עושה לה נעימים בגב. הגופייה הדקה האדומה שלה קשורה חוטים חוטים מאחור, אבל אני לא אבקש ממנה להוריד אותה. היא בלי חזייה. והעור, העור שלה יבש כמו צמיג בשמש, מתחנן לרוות. אני מציעה מסז' בשמן. מזמן לא עשיתי למישהו מסז' בשמן. רק לאנשים שאני אוהבת. לרגע לא הייתי בטוחה שאמצא אותו, בכל זאת, עברה שנה מאז ל' ומי יודע באיזו פינה אפלה דחפתי אותו. אבל הוא נמצא בקלות, והוא עדיין מריח טוב, והיא מורידה את הגופייה שלה, בגבה אלי, רוכנת קצת קדימה, מחבקת את שדיה בידיים.

אני מביאה מגבת ופורשת מתחתיה. בישיבה, ככה נוח לי יותר, ואני יכולה להמשיך שעות על גבי שעות. העור שלה שותה את השמן כמו אלכוהוליסט ששובר גמילה. השרירים תפוסים מהיוגה, ואני נותנת לאצבעות ללכת במקומי. מעט מאוד מחשבה, הרבה מאוד אצבעות וכף יד. באמצע, היא קמה להחליף דיסק, כי הידיים שלי משומנות. בלי כוונה, ואולי קצת עם, יוצא בטעות שאני מציצה לה בשדיים כשאני מסבירה לה איך לכוון את המאוורר. היא כבר איבדה את הבושה של קודם, מסתובבת בחופשיות. השדיים שלה לבנים ועגולים ומתוקים, הפטמות שלה מביטות בי כשהיא מתקרבת אלי, למרות שאני מאוד משתדלת לא להסתכל, וורודות ובשרניות כל כך. אני מרגישה את הלשון שלי מתעבה בפי, מסתקרנת לחוש את המרקם שלהן. אני בולעת רוק ומקללת את עצמי בשקט. כמעט אפשר לשמוע את הסנסורים שלי ושלה שולחים ביפים נרגשים במעלה ובמורד עמוד השדרה.

אני מתאפקת. לא איפוק ענק. היסוס של שניה, שבו דולקות שתי האופציות כמו כפתורים במעלית, למעלה, למטה. היא מתיישבת. המסז' ממשיך. כמעט שעתיים. היא מגרגרת. זה נעים. אני מדברת איתה. הקול שלי קצת לא טבעי במילים הראשונות. את יודעת, אני אומרת לה, די מפתה להמשיך את התנועות מהגב קדימה (ואני לא מספרת לה עד כמה האצבעות שלי נכספות להתעגל איתה, ואני לא מספרת לה על ענת, בגיל 14, נעימים בגב שגלשו להם קדימה לאיטם, המגע הראשון שלי באישה ושל אישה בי), וזה היה קורה בטבעיות, ואני יודעת שלא היית עוצרת אותי. אבל, אני אומרת לה, אני לא רוצה להתגנב. זה משהו שאני אעשה רק אם תגידי שאת רוצה. שתסכימי בשתיקה, לא מספיק לי. אוקיי? היא עונה אוקיי איטי מאוד ומפנה אלי את הראש, מתבוננת בי בעין אחת, קצת נבוכה, קצת שותקת. אני תוהה אם היא רוצה ומתביישת, או לא-רוצה ונבוכה. המבוכה פגה מאוחר יותר, כשהיא קמה ומתלבשת לאיטה, עושה תנועות של הוקרה והתפתלות, היי, הרבה יותר טוב עכשיו, אומר הגב שלה. אנחנו מתחבקות ארוכות. מנשקות זו את הצוואר של זו. הגוף שלה נהיה לי הכי קרוב ומוכר שיש. היא הולכת. הוורוד הרך שלה ממשיך להופיע לי בעיניים מדי פעם, גם אחר כך. נבו.

ויש מישהו באופק. ואולי אין. אני מומחית במקסמי שווא. משהו התקלקל לי מאז סיני, ואולי פשוט האפקט של הזוהר דועך, ואולי אני צריכה להזכיר לעצמי (שוב), שהשינוי הוא תהליך, ושלא קופצים בבת אחת ממצב למצב. אני מכירה חמישים דרכים לעזוב ואף לא דרך אחת טובה להתחיל, ככה שהתקווה שלי היא קטטונית, מוטלת בחדר צדדי, ורק צג קטן בשחור ירקרק מרטיט קו דק שמראה שיש שם משהו חי בכל זאת. כשאני מספרת לה עליו, היא מתאמצת להישמע שמחה, אבל אני שומעת בקול שלה משהו. אני לא יודעת אם זו קנאה בי או קנאה לי או אולי סתם הדמיון שלי.
היא נוסעת לסופשבוע, אני נשארת עם תחושה משונה בבטן.

ודווקא אני צריכה חיבוק עכשיו. אני קצת מקנאה בה שקל לה כל כך. רק דמעות של אמפתיה או של כעס, אצלי. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שבכיתי על עצמי. בריקדות בגרון, אני מרגישה אותן, מתייצבות מימין ומשמאל בעומק הלוע, בכל פעם שמשהו ממני מאותת לי בכי. הה, לא. עבור לא תעבורי. לא סתם אני אוהבת ללכת לסרטים עצובים עצובים, להערים על המחסומים, כי על אחרים אני יכולה לבכות בשניה. והכי הרבה שאני יכולה לעשות בשבילי, בלי דמעות, בלי קול, להרכין את הראש על הכתף, להדק את הפה פנימה, לעצום עיניים.