אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלה. היה לה צורך באלמוניות ובשקט מסוים לרגל הקטע הזה, אני הצעתי מקלט מדיני-מילולי, ולכבוד הוא לי לארח אותה כאן. זה יוצא קצת אירוני, כי הנה משהו שאני עצמי לא מתלבטת בו כלל, אבל מסתמן שהרבה נשים סביבי כן, וכתופעה אנושית, זה מעניין. הערגה, התקווה, הפחד.

(קצת מינהלות, כרגיל: מי שטרם שלח התשליך שלו, מחר זמן טוב, לא? ומחרתיים, כנראה, עדכון מהשטח של כתבנו הצבאי לענייני זוש. דברים זזים, כן)

אז הנה:

תינוק / מאת פלונית

ממילא אני לא במשחק כבר כמה זמן.

ממילא אני רוצה כבר המון זמן לתת אהבה ולקבל. ממילא זה לא קרה עד עכשיו, ואולי יקרה בקרוב, ואולי עוד רחוק. ממילא סיימון וגרפונקל שרים עכשיו בגעגועים למישהי שאולי היתה ואולי איננה ורק היא האהובה היחידה. הם שרים את זה כבר שלושים וארבע שנה. מאז שנולדתי.

ממילא קמתי בבוקר והרגשתי בגיל האמיתי שלי, כמו אשה. אחת עם חיים, שמרגישה שהגיע הזמן לארגן אותם קצת בעצמה, בצורה מושכלת. לא כמו ילדה שמשחקת עם אנשים גדולים, שמתברגת תמיד לתוך תפקיד קורבן הנסיבות.

אז התחלתי לספור: יש בית ויש זמן ויש כסף ויש צורך ויש עבודה ויש ידע ויש חדר אחד פנוי. ויש כמה סיגריות יותר מדי בכל יום ובכל שבוע, שאפשר וצריך לקצץ בהן. יש תחושה פתאומית של כוח ופוריות, ואש יצירתית ששום שיר למגירה לא יספק. ויש רעיון. טיוטה של רעיון. פתק על המקרר.

פתק על המקרר: אני אהיה אמא.

ומאז אני בהריון עם הרעיון של להיות בהריון. ואז ללדת ילד. או ילדה. הרעיון של להאכיל יצור קטן ולהרדים אותו בלילה. להחזיק אותו על הידיים גם כשלא יירדם. לצאת איתו לגינה בבוקר ולרסק לו ירקות בערב. ולכבס. ולהשמיע לו מוזיקה. או לה. את המוזיקה של העולם הזה, ולהכיר לו את העולם.

אומרים לי ששלושים וארבע זה גיל צעיר בשביל להחליט שאולי מספיק כבר ודי, ושאין ברירה ושאין מה לעשות חוץ מללדת ילד. אבל זו לא ההחלטה הזו. קיבלתי החלטה אחרת. כזו שמעורבים בה שיקולים כמו, למשל, שהגיע כבר הזמן להפריד בין הרצון למצוא אהבה גברית ובין היכולת להעניק אהבה אמהית. בכלל, צריך להפריד בין כל מיני דברים. לקחת מיץ לימון ולטפטף על המכתב של עצמי, ולקרוא שם מתוך הלחצים של "מתי תתחתני כבר" את הרצונות האמיתיים שלי - גם לקום אל ילד אהוב וגם לשכב ליד גבר אהוב. אלה שני רצונות נפרדים. הם היו יכולים גם להגיע יחד, אבל הנה מה שגיליתי: מתוך שאני מצפה ששניהם יגיעו יחד ומייד, אף אחד לא בא.

אם חד-הורית מבחירה, קוראים לזה. אשה עם המון כוח. מאיפה באה אשה כזו עם כל כך הרבה עוצמה? איפה היא חיה? בהרבה מקומות ובשום מקום. כי בדרך כלל לא רואים אותה. פתאום היא מרימה ראש – הופה! ואו, זו אני! ואז מגיעה ההבנה: אני יכולה, צריכה ורוצה, משמע אני עושה. זה הכל. כי לדאוג לעתיד ולחשוש מהעבר ולא לישון בלילה ולבכות לתוך הכר אני כבר יודעת. אלה כישורים נרכשים. אפשר לדחוק את כל אלה על חשבון הענקה לתינוק, נכון? אפשר גם לשמור עליהם, הם כנראה אף פעם לא זזים מספיק רחוק, אבל לפחות יכולים להיות מאוחסנים במקום מתאים יותר.

במקום כזה שיש בו משפחה קטנה וחד-הורית, עם אמא טרודה מאוד וכמה חברים שעוזרים. כזה מין מקום שבא אליו האבא לפעמים לבקר, לראות מה השתנה ואיפה צמחה שן. או שהאבא לא בא בכלל, אבל אמא תמיד שם. מקום שיש בו חיים שגדלים בתוך חיים ויוצאים החוצה ומתחילים להתעצב. אולי אפילו בדרך טובה ויפה. ואם לא ננסה משהו בחיים האלה, אם לא נלמד אותם ליצור קטן, מה הטעם בהם?

אולי בעצם כלום לא בוער. מה יש, הרי השעון הביולוגי מראה עוד חמש שנים לפחות. וזה זמן שעובר מהר, כי חברות שילדו לפני חמש שנים כבר לוקחות את הילדה מגן חובה בצהריים. בעצם, אפשר להישאר עוד כמה חודשים ושנים עם הריון של רעיון על הריון. אפשר גם לקום ולהגיד: הופה! הנה אני, וזה מה שמתאים לי עכשיו.

ואפשר גם לפחד מזה פחד מוות. כמו שלא פחדתי מאף דבר בחיים. להיות אמא לא מוכנה זה לא כמו לנסוע לשדה התעופה בלי דרכון, אני יודעת, כי זה כבר קרה לי ונפתר תוך שעה. זה לא משתווה לכלום חוץ מאשר להיות אמא לא מוכנה. יום אחד הרעיון נפלא, במשנהו הוא מזוויע. איך מרדימים ילד בשתיים בלילה, כשאמא שלו בעצמה סחוטה ובודדה ונפחדת?

בחיי שאני לא יודעת. אבל אולי אפשר לנסות.