(ואתם גם לא מוכרחים. מי שהחלקים האישיים בסיפורה של זו ש לא מעניינים אותו, מוזמן לדלג)

ואפשר לראות את זה גם ככה:
לפני שלושה חודשים, שלושה ימים לפני יום הולדתי השלושים ושלושה, קיבלתי את חיי במתנה.

היתה שעת לילה. נסעתי לסרט בסינמטק. אותתי והתחלתי לפנות שמאלה. בשבריר השניה שבא אחרי שהבחנתי בכתם השמן, התעוררתי על האספלט. דבר ראשון, אני מריצה בדיקה מהירה על הגוף. אנחת רווחה, הגפיים כולן זזות ואני מרגישה את כל גופי (שחלקים נרחבים ממנו כואבים להפליא). ז'אן לוק, הטוסטוס האהוב שלי, מטרטר עדיין, וכולא את הרגל שלי תחתיו, כך שהיא לא הסתובבה באותה זווית של שאר הגוף. הברך היא החלק עם הכאב הכי מאז'ורי, אין ספק. למזלי לא הייתי נעולה בנעליים הכבדות שבדרך כלל הקפדתי לנעול, אלא בכפכפים, שהועפו מרגלי. זה איפשר לי לסובב בזהירות את כף הרגל תחת גופו של ז'אן לוק, וכנראה להתעלף מהכאב.

התמונה הבאה: נאסף קהל קטן סביבי, ומתנהלת שיחה ערה בשאלה אם מישהו פגע בי. מישהו מהקהל מדבר איתי, מוודא שאני נושמת. הקסדה מלאה אדים ומחניקה, דם נוטף ממנה, אני מרגישה אותו מזרזף בחמימות על הצוואר. מגיע אמבולנס. מלבישים לי צווארון כתום אופנתי, מחליקים קרש גב תחתי, מקבעים את הרגליים, מעלים אותי על האלונקה. אני מכירה את התירגולת. כשהייתי נערה התנדבתי במד"א שנים ארוכות. זה אופף אותי בתחושה חזקה של כאב ושל אירוניה, משולבות זו בזו.

ואני מודאגת, הכי מודאגת בעולם, שהתיק שלי יילך לאיבוד. זה הדבר היחיד עליו חשבתי. התיק – מחברת הציורים שלי -  ועל כך שדברים נוטים ללכת לאיבוד בתאונות. או שדברים השתנו במד"א, או שהחוויה של פצועה שונה מזו של חובשת, אבל הצוות ממש מסור ואיכפתי, (רציתי לכתוב להם מכתב תודה, ומשום מה לא עשיתי את זה. בושה עלי. אני מייד יושבת לעשות את זה עכשיו), והם אוספים בתשומת לב הכל, אפילו את הכפכפים. שוטר שהגיע לזירה מוציא את התיק שלי, ובו תעודה מזהה, מן הארגז של ז'אן לוק, היות שאני לא הצלחתי לזכור את הסדר בו מסודרות הספרות בתעודת הזיהוי. ביקשתי את התיק שלי, במחשבה אחורנית, זה די משעשע, הפוזה הפולניה הזו של מישהי שמגיעה למיון, כולה מרוחה בדם, ומאמצת אל חיקה את התיק שלה ובשום אופן לא מוכנה להיפרד ממנו.

וככה נראתה הקסדה שלי אחרי התאונה.

הרשמתי אותם במיון, בגלל כל הדם הזה מן האף, מטיסים אותי לצילומים, רנטגן, שיוצא מדאיג, וסי טי. הצוות באיכילוב יעיל אך שחוק. זה אומר שמטפלים בך יפה, אבל בתור נתח בשר. רק אחות אחת, ולעזאזל, שכחתי את שמה, היתה פשוט המלאך שלי, זה מדהים כמה הכרת תודה אפשר לחוש כלפי מישהי שמביאה לך כסא גלגלים ומסיעה אותך לשירותים, במיוחד כשאין לי כל דרך לעשות את המסע הזה בעצמי. השאירו אותי שם ללילה, שבו רוב הזמן נעצתי עיניים במנורה שמעלי, האור היה חזק ומסנוור ויכולתי לבהות בו ולראות כל מיני צורות צבעוניות. פה ושם הגיע רופא לבדוק אותי. כירורג, נוירוכירורג, אורטופד. למדתי עם האורטופד שנתיים. זה נחמד להכיר מישהו בתוך כל הסבך הזה, אבל תשומת הלב שהוא יכול להקדיש לי די מוגבלת. אמצע הלילה, אני לא מתכוונת להעיר אף אחד שיבוא להחזיק לי את היד. התקשרתי וסיפרתי לאדם היחיד שידעתי שיהיה ער בשעות האלה – והוא לא גר בטווח הגעה. אין לי בעיה להיות לבד. אני שונאת בתי חולים, זה די מדהים שפעם חשבתי לעבוד באחד כזה. אני לא רואה סיבה להקים מישהו מהמיטה באמצע הלילה ולענות אותו בהמתנה האינסופית איתי. מאוחר יותר כמובן שחטפתי נזיפות על ההחלטה הזו.

די מהר הסתבר שזו בסך הכל מכה שקיבלתי לפנים, ולא שבר בבסיס הגולגולת, ושהסיטי צוואר תקין, והרנטגן ברך לא, אבל שום דבר לא שבור. האורטופד אומר שיש עננים ברנטגן של הברך, ושאלך לקופת החולים שישלחו אותי למיפוי עצמות. חמש וחצי בבוקר, מסיעים אותי בכסא גלגלים להשתחרר מהמיון. אני משתחלת לאיטי אל מונית שמביאה אותי הביתה. מסע הדידוי מדלת המונית עד הדלת שלי הוא מינימום מסע אלונקות. מזל שזו שעה מתה ואף אחד לא מסתובב. מזל גדול עוד יותר שיש רק שלוש מדרגות עד אלי. אם הייתי גרה בקומה שלישית, הייתי צריכה לזחול את כל הדרך למעלה.

גררתי את עצמי אל המקלחת. השיער שלי כולו נוקשה מדם קרוש, ואני מגלה שזה לא יורד בקלות. בכלל לא. (גם האספלט המטונף, שנדבק לשפשופים השטחיים על הרגליים, מתגלה כעיקש) הייתי צריכה לעמוד די הרבה זמן על רגל אחת ולנקות אותו עד שכל הגושים הכהים נשטפו. מי האפסיים של המקלחת האדימו. דיבבתי את עצמי בקטע ההולם מהפסקול של פסיכו, זה מאוד התאים לאווירה, וגיליתי שאני מסוגלת לצחוק. כן, הברך ללא ספק חטפה, אבל יצאתי בזול. אני עומדת כמו חסידה במקלחת, מי שמפו ריחניים זורמים על גופי, ואני מרגישה בת מזל.

מאוחר יותר יסתבר שהברך באמת חטפה. קרעתי רצועות. זה יותר גרוע משבר, כי רצועות לא מתאחות. אצטרך לעבור ניתוח, בו ישתילו לי חדשות. וגם הכתף חטפה, אבל זה נבלע במנת הכאב הכללית. כאבי גב, כאבי צוואר, כאבי ברך. בימים הראשונים אחרי התאונה לא ישנתי בכלל. בכל פעם שעצמתי עיניים והתחלתי להירדם, באה התחושה הזו של נפילה חופשית, והתעוררתי בבהלה. השבוע הראשון היה קשה. ההתקרבות הגדולה שחלה ביני לבין ההיא, נובעת גם מהעובדה שהיא סייעה לי הרבה מאוד (תודה, יקירתי המתוקה), עשתה קניות עבורי, שטפה כלים, הביאה לי חומוס מכנאפה. מי שיבדוק בדברי ימי הבלוג, יראה שתיקה ארוכה בסוף יוני. זמן האינטרנט שלי הוגבל לישיבות קצרות מאוד. אחר כך המצב השתפר, ואז התחילה החלמה איטית מאוד, שאיפשרה לי להיות פה לא מעט, יחסית, במנות קטנות של שעה כיסא שעה מיטה, ואני מניחה שזמן פנוי הוא גם המשאב שאיפשר את התפתחותה של זו ש.

ובקרוב נגמרת החגיגה. עלי לחזור לעבודה, עד כמה שזה מצער. מסתבר, שאם עשיתם תאונת דרכים, ואינכם עובדים, לא משלמים לכם משכורת. גם לא ביטוח לאומי. רק אי שם בעתיד, בסיומה של תביעת הביטוח. כך שהגיע זמני לחזור ולהרוויח את לחמי, וגם מצבי הגופני השתפר במידת מה. העניין הזה, אגב, מקומם אותי: ומה אם לא היה מי שיערוב להלוואה שלקחתי בבנק, כדי לעבור את התקופה הזו? מה עושים אנשים שאין להם חסכונות, במקרה כזה? אכן, מדינת רווחה.

ובסוף אוקטובר יתחילו גם הלימודים. אין לי מושג איך אעמוד בנטל הכפול של עבודה ולימודים, שהיה אמור להיות לא פשוט גם במצב רגיל. וכשאני נוסעת במונית, וטוסטוס עוקף אותנו, עוברת בי צמרמורת. ולא ברור לי אם אצליח לעלות שוב על ז'אן לוק היקר לי כל כך. עצמאות מוטורית היא חלק מאוד חשוב בתחושת החופש, והיא חסרה לי מאוד. כך גם הבריאות, שזו אולי הקלישאה הכי נכונה בעולם - היא הדבר הכי יקר שיש לנו, ואינה מוערכת מספיק.

אז הנה, עכשיו אתם יודעים. עד היום סיננתי החוצה כמעט בשלמות את הכאבים, את בעיות השינה, את הקשיים הלוגיסטיים, את החששות לעתיד, בקיצור, חלק נכבד מהמציאות שלי נשאר בחוץ. חשבתי שזה פחדני מצידי להמשיך ולהסתיר את זה, ליצור תמונה חלקית בלבד של חיי, והבטחתי לעצמי, וגם לכם, שכשאגיע ל13000, אספר, גם אם אראה לעצמי יללנית צמרת. אני מניחה שזה מטיל אור שונה במקצת על חלק מהדברים שסיפרתי כאן.

מה שמשמח אותי יותר מכל, הוא המצב הנפשי שלי, שלא יכול היה להיות יותר שפיר. יש לי נטייה דכאונית חזקה, וזה יכול היה להיות שילוב מנצח. אבל התחושה הזו הרעננה, שקיבלתי את חיי במתנה, עשתה דווקא טוב.

כי יכול היה להיות יותר גרוע, הרבה יותר. וכל השאר הן רק טרדות היומיום. ולפעמים אפשר לקפל אותן אל גודלן האמיתי. אני כאן, אני הולכת על שתי רגלי, גם אם באיטיות ובזהירות, והחיים, הם באמת חולפים ושבריריים כל כך, נראה פתאום קצת ביזבוז טיפשי לא ליהנות מהם.
אני מקווה לזכור את זה גם בזמנים האחרים שיבואו.