כעס

לשם כך התכנסנו בחצר. מגבלות לוגיסטיות גרמו לי לוותר על שפת הים. והשנה אנשים נוספים משתתפים בטקס הקטן שלי, מי היה מאמין?
למעשה, הופתעתי שאנשים שלחו דברים אל התיבה, כי המרחק בין הנהון ההסכמה עם הרעיון (שגם הוא אינו מובן מאליו) לבין הרצון להשתתף, לבין שליחה בפועל, הוא גדול מאוד. אני עצמי, לו הייתי נתקלת ברעיון כזה, סביר שהייתי אומרת "מגניב", ואולי אפילו ממש מתכוונת לשלוח משהו, ושוכחת תוך עשר דקות. ולכן אני רוצה להודות במיוחד לכל מי שהשתתפו ושלחו. תודה!
 

תשליך

"הייתי רוצה לזרוק בעיקר את הכעס על עצמי.

את רגשות האשמה, את תחושת החוסר התמידית, את הציפיות שמובילות לאכזבות.

הייתי רוצה לזרוק את הכעסים על האקסים.

את הכעסים על "למה עשו לי"

את החפירות ואת השאלות.

הייתי רוצה לתת לכעסים אלו לנוח בשלום על משכבם

לתת להרהורים לנוח

וסתם

להרפות.

...

ובכלל, לא רוצה יותר את הרגש הזה שנקרא כעס

רוצה לסלוח

לי

ולאחרים

כי אף אחד אינו מושלם

ורוצה לדעת פשוט להתרחק מאנשים רעים

ולדעת שגם הם בעצם מאד מאד כועסים

ולכן הפכו לכאלו"

(מתוך מילותיה של ה', במכתב התשליך שלה)

דברים שנשרפו:

ה' שרפה את הכעס על עצמה ועל מישהו שעשה לה רע, כמפורט למעלה.

ק' שלחה לשריפה מכתב המלצה שכתבה לחבר שלה לשעבר, כדי שיוכל להראות אותו למועמדות החדשות לחברות איתו. לדבריה, מדובר במכתב עשוי 100% רוע, נקמנות ורחמים עצמיים.

א' שלחה תמונה של החבר לשעבר שלה, שלו היא מאחלת שפע איחולים.

ג' שלח קונדום סגור במעטפה וכתב רק שזו מזכרת מתקופה רעה שהוא רוצה לשכוח.

ר' שלחה פתק עליו כתוב "מה יגידו", כי היא כועסת על אנשים שחיים לפי המה יגידו, כולל הוריה.

ר' גם שלחה מכתב ותמונה של אח של בעלה ושל אשתו, שעליה היא כועסת, על שהיא מתנהגת באופן נלוז, על שהחליטה שהן מתחרות, על כך שהיא תמיד משיבה ברעה, ובעיקר על שהיא מרחיקה בין בעלה של ר' לבין אחיו.

מ' שלחה מכתב ובו מפורטים כעסיה: היא כועסת על כך שהאמינה ובטחה במישהו שלא היה ראוי, על כך שלא ראתה מה מסתתר מאחורי המלים היפות. מ' רוצה לשרוף את כעסיה על מישהי ועל ההורים, על מעשים ועל הבטחות, ויותר מכל, מ' רוצה לשרוף את הימים שלא האמינה בעצמה, שחשבה שלכולם יהיה יותר טוב בלעדיה, את חוסר הבטחון העצמי שלה וחוסר האמונה באנשים.

א' שלח ציור ולא פירט מדוע הוא רוצה לשרוף אותו.

ב' שלחה מכתב ובו היא מפרטת את הכעס שלה: על השכן שמפריע כל הזמן ולא שומר על הכלב שלו, על המדינה שלא נותנת לחיות בשקט, ועל עצמה, על שהיא פוחדת להגיד דברים שמפריעים לה לבעלה.

נ' שלחה תמונה של החבר שלה לשעבר.

ז', הלא היא אני, שרפה ציור שבו ציירתי מישהו (ואחר כך מחקתי בקוים שחורים כועסים). את הכוסות לא שרפתי, מחשש התפוצצות. זרקתי אותן.

הלוואי שכל הכעסים יישארו כבויים כאפר התשליך.

אהבה

(חייבים לאזן קצת את כל הכעס הזה, לא?) רציתי לכתוב, שבשבוע האחרון (לא שחסר קודם) הוצפתי באהבתכם. ממש כך. וזה היה נעים מאוד מצד אחד, ומבלבל מצד שני. כי יש בי (עדיין) איזה חלק, שאני קוראת לו "הגנבת", שמשוכנע שאוטוטו יתגלה הזיוף, כלומר, אני, ותבינו שאני לגמרי לא ראויה לכל האהבה הזו. שהצלחתי, לא ברור איך, לעבוד עליכם בעזרת גיבוב של מילים וכמה תצלומים בנאליים. הגנבת, נו, אתם ודאי מכירים אותה, אם אני עושה משהו מוצלח, זה יצא טוב במקרה, או שזה לא כזה טוב, אבל לא נעים להגיד לי את האמת. אם אני עושה משהו רע זה צפוי לגמרי, אם מישהו מחייך אלי זה רק בגלל שהוא לא מכיר אותי באמת. יש בי גם חלקים אחרים, שכן מסוגלים להתמודד עם אהבה ועם מחמאות, וגייסתי אותם למילואים בשבוע הזה, כי יותר מחמאות הן גם יותר נוכחות-גנבת. ועצם הידיעה הרציונלית שהגנבת אינה משקפת מציאות אלא חרדות, למרבה הפלא, אינה משנה הרבה.

אבל, בכל זאת, כשהאהבה ממשיכה וממשיכה להגיע, אפשר לומר שהגנבת פשוט טובעה זמנית. ולכן רציתי להודות לכם שוב.

תודה שאתם כאן, איתי.

סליחה

כבכל יום כיפור, עשיתי ביני לבין עצמי חשבון נפש. חלקים ממנו אולי אפרסם כאן בעתיד. ומה שקשור ישירות לכאן -

סליחה שעוד לא עניתי לכל המיילים (ואם שלחתם לי לפני הרבה זמן ולא עניתי – היו כמה שהלכו לאיבוד, שתדעו). אני לא רוצה לענות כלאחר יד או לשכפל מכתב תשובה סטנדרטי, ולכן זה לוקח זמן.

סליחה שהתעכבתי עם התשליך, התרוקנו לי בטעות הסוללות במצלמה ממש כשהתיישבתי להוריד את התצלומים למחשב, לפני כתיבת הפוסט, ביום כיפור, ולא מצאתי סוללות אחרות (המצלמה שלי סנובית – רק סוללות חדשות היא מקבלת) ודחיתי הכל עד עכשיו.

סליחה אם פגעתי במישהו במהלך כתיבת בלוג זה. לא היתה לי כוונה כזו.

שתהיה לנו שנה נפלאה.