הקאלה השודדת

בעצם, "הנימפומנית".

אולי: "הנערה שאהבה לקיים יחסי מין עם גברים רבים ככל האפשר"?

הרי,

"מדובר במקרה קלאסי שבו הקורבן הוא בעצם האנס, לכאורה"

"מחלתה.. מקרה חריג"

ולסיכום סיכומת:

"אחרי ככלות הכל, רבים סבורים כי מדובר במקרה קלאסי של "המזרון  השכונתי", שבו שני הצדדים סובלים בסופו של דבר מיחסי מין בהסכמה מלאה שנעשים בדרך כלל ביוזמת האישה"

כל הסיפור כולו באמת נראה לו לא בסדר, לעיתונאי החוקר המהולל. זה מאוד לא בסדר שילדה בת 14 הורסת את החיים לכל כך הרבה חבר'ה טובים (הטובים לטיס, והנותנות - לטייסים), ואף הורסת את הפרנסה לחלק מהם, שסירסרו בה לטובת רווחתם המינית של ג'י איי ג'ו. הקורבן האמיתי, הרי, הם אותם גברים חפים מפשע, שבסך הכל מיהרו לנעוץ את הזין שלהם לאן שהתאפשר, ברגע שהתאפשר. נו באמת, כאילו שזו אשמתם, הם גברים, הם מתוכנתים לזה ביולוגית, זה לא שמעורבת איזו מחשבה מודעת, או שיקולים מוסריים, חלילה.

(אוח, הוא הרגיז אותי מספיק כדי לכתוב גם בעת הזו, כשלגמרי לא מתחשק לי. הגעתי דרך איריס)

לפני כך וכך זמן פרסמתי את "ארבע פעמים כמעט", שהוא, כפי שוודאי כבר ציינתי כאן שוב ושוב, הפוסט החשוב ביותר שכתבתי בתולדות ימי הבלוג הזה, בעיני.

[ובעיקר כדי להגיד לאנת'יאה, את לא אשמה!

לא אשמה.

לא אשמה.]

דק הוא הקו המפריד בין קורבן אונס, או הטרדה מינית, לבין שאר הנשים, שאפשר לאמר שהן במצב מתמיד של ניצולות כמעט-אונס, או כמעט-הטרדה, וכל ההבדל הוא עניין של מעלת זווית אחת זעירה בנטייתם של אירועים לכאן או לכאן. (ואוי, כמה רחב ונורא נפערת הזווית הזו במרחק). חלקנו טעמנו מספיק כדי להרגיש את דקיקותו הבלתי נסבלת. לחלקנו הוא נקרע בידיים.

אני גאה בפוסט הזה. בעיקר משום שהוא הביא אחריו תגובת שרשרת, נשים נוספות שהתייצבו להוסיף את הסיפורים שלהן, כדי לסתום אחת ולתמיד את הטענה, שלמרבה הצער עדיין נשמעת, כאילו הטרדה מינית, או אונס, הן משהו שהקורבן הביאה על עצמה, או עניין נדיר שקורה על פלנטות מרוחקות, (לנשים שהזמינו את זה במשהו שהן שידרו!) ולא כאן ועכשיו וכל הזמן ולכל אחת.

אני אסירת תודה ומלאת הערכה על הקמתו של הבלוג הזה, ושמחה מאוד על החשיפה שקיבל. אם איכשהוא טרם הגעתן לשם, לכו עכשיו, להשמיע את קולכן, להצטרף לסטטיסטיקה, שלשם שינוי תראה אותנו מדברות, ולא שותקות ומבליגות.