Life Is A Show

באיזה מצברוח אני עכשיו? כזה  או ?

מבולבל משהו.

אחרי "זמן התכתשויות" מסוים, שכלל ניסוחים כוללניים ומתקיפים כגון "את בכלל לא מכירה אותי" ו"אין לך מושג מי אני בכלל".

הוא שלח לי אתמול הודעה שאם אני רוצה לדבר אז עדיף שפשוט אתקשר אליו.

וזה משפט שלי. הנוסח רק הוטה לכיווני הפעם.

ודיברנו.

24 דקות ועוד כמה שניות.

על חשבונו, כי הגיע הזמן.

(וגם כי זה תעריף זול להחריד).

בהתחלה כמה שתיקות, הנוהל הרגיל של שיחת חולין.

שאלתי אותו שוב על הניסיון שלו למעבר. הוא דיבר על זה כבר ממזמן שהוא רוצה לעבור דירה חזרה מעיר-בירה.

ושוב שתיקה מעיקה כזו.

אמרתי לו, חצי בהלצה, שזה לא יפה לא לענות לטלפון. התקשרתי אליו אתמול בעת שהלכתי לי לבד באחד הרחובות הראשיים וכמנהגי בקודש מנסה לא להרגיש לבד לחלוטין ומתקשרת למישהו. גם חשבתי לנצל את הזמן לדבר איתו, אבל הוא כאמור לא ענה. הוא כבר ישן.

וללב השיחה:

אמרתי לו שדי, נמאס. שאני לא יכולה איתו ושאני רוצה לנתק.

הסברתי וניתחתי, בצורה בוגרת ושקולה, עובדות בלבד.

אמרתי שהוא לא עושה לי טוב, שתחושת ה"תלויה" באוויר שבה הוא שם אותי בזמן האחרון לא אהובה עלי.

שאלתי מה הוא רצה לספר לי. מה הייתי צריכה להבין. הוא אמר שזה כבר לא חשוב.

אז גמרתי אומר לסיים את השיחה הזו בניתוק.

אותו ניתוק שרציתי לבצע לפני כל כך הרבה זמן.

ושאלתי אותו.

מה היה לו כל כך חשוב לשמור אותי באיזור, אותי, שהוא כל כך פגע בי וזילזל בי?

למה הוא לא נותן לי להמשיך בחיים שלי?

אמרתי לו שאני יודעת שהוא לא יכול לתת לי את מה שאני רוצה. שמגיע לי טוב יותר ואני יודעת את זה.

ללא שום קשר להתנשאות או פלצנות. זה פשוט כך.

אמר שהוא לא רצה לתת למה שהתחיל להתהוות כתקשורת לגווע.

כמעט התפוצצתי ואמרתי לו שהעובדות מדברות בעד עצמן. התקשורת היחידה שעובדת כשאני והוא נמצאים באותו החדר היא פיזית נטו.

משיכה חייתית, אינסטינקט בסיסי, כל השיט הזה.

אמרתי שאף פעם לא דיברתי איתו כמו ידיד, שאף פעם זה לא היה אמיתי ולכן זה צריך להגמר.

שהייתי מאוהבת בו כל כך הרבה זמן ואני חייבת להמשיך בחיים שלי הלאה. ואני לא יכולה לעשות את זה בלי לגמור את הביזנס איתו.

הביזנס הלא גמור הזה.

אמרתי שאני הרי, כמו נייר שקוף. אפשר לקרוא אותי כמו ספר.

אבל לפעמים כשדברים לא עובדים אני פשוט מסרבת להכיר בכך וממשיכה לנסות.

וכאן, באמת שדי.

הוא לקח אותי למקומות נמוכים ואפלים שלא עשו לי טוב וכמובן לא הוציאו אותו באור טוב יותר.

וכהנה וכהנה מילים.

ואז פתאום, אמר שנזכר במה שהוא רצה להגיד לי.

אבל שהוא לא מוכן להגיד לי את זה בטלפון. ואם אני מוכנה לסבול אותו עוד כמה ימים.

צחקתי ואמרתי שגם כך "לסבול" אותו זה בשלט רחוק. והרי זה לא שהוא פתאום יפתיע אותי ויצוץ כאן בעיר העורות.

הרי בקושי הוא עוזב את עיר החטאים הלבנה שלו. כמה אבסורדי.

איחל לי בהצלחה במבחן ושלא אקפא מקור בלילה כי גם כך כולי סובלת מהקרה המדברית.

לוציפר שלי, מלאך או שטן?

ולעזאזל, כמה עוד זה יימשך?

כבר שנתיים.