עכשיו כבר מותר להגיד-
אני עמוק בעסק.
סוגרת כמעט ארבעה חודשים בבאר שבע, סטודנטית עסוקה ועמוסה.
לא רק מתמטיקה ופיזיקה, אלא גם קורס מתקדמים 2 באנגלית שהפך להיות כמו עצם בגרון (וכולי תקווה שסיימתי עימו אחד ולתמיד במבחן הסופי בשישי האחרון)
ואם זה לא הספיק, גם קורס פסיכומטרי שהתנהל בעצלתיים ועכשיו הופך למלחיץ מספר אחד.
ואני אוהבת את היחידת דיור שלי,
אפילו שקר בה, מים חמים תמיד אין מספיק ואני שומעת כל רחש מהרחוב.
עדיין יש לי פרטיות שכזו שאני מאוד נהנית ממנה.
חבל רק שהבנדוד שלי חוזר לו בתחילת פברואר, ואז אצטרך לעזוב את הפינה הקטנה והחמימה שיצרתי כאן.
ויש לי בחור חדש. כשמו כן הוא, גורם לי רק לחייך ולצחוק ולשמוח.
וזה כל כך חשוב, והוא כל כך מקסים וזה עושה לי טוב בלב.
והעיקר? הוא אמיתי והוא באמת והוא תמיד היה כאן, יותר משנתיים מאז שנפגשנו במסגרת קורס צבאי כלשהו.
לא זכרתי כמה שהוא מקסים, כמה שהוא חכם ומדבר לעניין, וכן, גם כמה שהוא נראה טוב ושיש לו תחת חמוד.
הוא גם לא ממש זיהה אותי, עת באמצע מסיבה באחד המקומות ה"מרובים" שיש כאן קלטתי אותו רוקד לידי, ניגשתי אליו כדי לדבר
והוא פשוט לא קלט מה אני רוצה ממנו בדקות הראשונות עד שזיהה אותי.
כנראה שללא המדים היה לו קצת קשה :)
אז אנחנו שנינו כאן, מנסים לנתב בין המערכת הכה- עמוסה שלי, לבין הקורסים הפסיכוטיים שלו (אחרי הכל, הנדסת חשמל ומחשבים לא סתם קיבלה את המוניטין כהנדסה הקשה והנחשבת ביותר. פשוט לא קל).
יש לנו כבר הומור פנימי, בדיחות אישיות ובעיקר הרבה כיף.
וכמה אושר יש לי, שסופסוף יש לי מישהו שיחבק אותי בלילה.
מישהו אמיתי לגמרי, בשר ודם, שמגיע 10 דקות גג אחרי שאני מתקשרת אליו, ונשאר כאן ולא רוצה לעזוב.
וכל כך הרבה זמן לא היה לי את זה.
ללכת לישון אחרי יציאה ולחייך, לדעת שטוב לי.
גם אם זה בא במנות קטנות וקצובות בין כל ים הלימודים האלה.
זה עדיין שריר וקיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
