Life Is A Show

שלושה שבועות ארוכים מדי.

חודש אחד שהלך ונעלם.

מלחמה אחת, בעצם ללא התחלה וללא סוף. יומיומית כמעט.

ובכל זאת- השקט חזר, איכשהו.

מוזר להיות שוב בבאר שבע, עיר רפאים לרגע כמו שהפכה להיות בשבוע שעבר כשחזרתי.

הכריחו אותנו לשוב ללימודים חרף הטילים, היה מפחיד. היה לי הרבה מאד מזל וכל פעם בעת שהאזעקה נשמעה נכחתי בבניין בו יש חדר מוגן/ מקלט.

ועדיין,

הפחד המשתק הזה, ההליכה המהירה ברחוב, על סף ריצה, כדי שהסירנה לא תתפוס אותי בדרך.

התפילה לשלומם של החיילים, ושל האזרחים, ושל כל החברים במילואים, וגם קצת שלי....

כולי תקווה שזה נגמר לתמיד.

בחזרה ללימודים,

שאינם שוקטים על שמריהם וממשיכים בשצף קצף, ייתכן שיאריכו לנו את המכינה בעוד שבועיים או שלושה על מנת לסגור את הפערים.

ביטול מבחן במתמטיקה, דחיית מבחן בפיזיקה....

ואני כאן, באמצע הכל, מנסה לשמור על הראש מעל המים. לא לאבד שליטה.

צריכה לעבור דירה שוב, מהחדר המקסים שלי , ולא בא לי, להיפרד מה"בחוצה" ולחזור פנימה.

לסדר שוב הכל מחדש, אפילו שאני עושה את זה כל הזמן.

רק מקווה שיהיה טוב, ההרשמה לאוניברסיטה לשנת תש"ע (איזו מין שנה מוזרה זו?) מתחילה אוטוטו ואני עדיין מלאת סימני שאלה על מה שאני הולכת ללמוד ואיך.

אז מתי מחליטים?