לא נעלמתי,
אני רק מנסה ללמוד.
פסח עבר וחלף לו, האנרגיות התחלפו בחיוביות יותר.
עשיתי בדיקות דם וגיליתי שיש לי כנראה בעיה עם בלוטת התריס.
ירדתי במצטבר למעלה מ-3 קילו ולא עשיתי כלום בשביל זה. רק הלכתי והלכתי.
התחלתי לרקוד סלסה, אני מצליחה די יפה לדעתי (כמו דג במים בכל מה שקשור לתנועה הרי).
כבר התחלתי לשכוח שאני יודעת לרקוד יותר טוב מאשר ללכת. שלא לדבר על לרוץ.
וכיף שם.
ובית במשך שבוע וחצי לפסח.
ואז שבוע וחצי באר שבע
ועוד פעם בית.
ועל האש אחד אצל הקצינוס ואישתו לעתיד. בלי להאמין הם כבר מאורסים למעלה משנה.
מתחתנים בסתיו הקרוב, ואין יותר מאושרת ממני בשבילם. במיוחד בשביל הקצינוס. היא עושה לו רק טוב.
אבל...הייתי רוצה לראות גם את עצמי מתקדמת לכיוון הזה.
לא רואה את עצמי מתחתנת כלל וכלל בשנים הקרובות, אבל לבחור חמוד ומקסים לא הייתי מתנגדת.
ויש כל כך הרבה כאלה בכל מקום שאליהם אני הולכת.
זה נורא.
וההוא, איש הירח.
כל כך הזוי ומוזר.
הוא לא יפה ולא כזה חתיך, אבל יש לו את המבט המתוחכם הזה, שגורם לי להתמסמר לריצפה ולהפוך לשלולית.
כבר כמעט שלושה חודשים.
והוא פיספס, ועשה שטויות, והפסקתי לדבר איתו. פעמיים.
חשבתי שזה כבר נגמר.
ופתאום הוא הופיע בסלסה. לא צריך תואר ראשון כדי להבין שהוא בא בשבילי.
בשיעור השני להגעתו, השבוע, הוא כבר רקד איתי בקבוצה. והרגשתי שהוא מייבש אותי בכל פעם שהגעתי לזרועותיו (ציורי משהו) וחיכיתי שהתרגיל ייגמר ואעבור הלאה.
בחור מוזר, באמת.
אבל אני נהנית מהמשחק הזה של הקשה להשגה לראשונה מזה הרבה זמן. משעשע לשמוע מישהו שואל אותי בקול קורע לב "מה יש לך נגדי? למה את לא מדברת איתי?"
ולדעת, שזה נטו משחק של אגו. ללא רגשות כלל.
עוד חודש שהמכינה הזו נגמרת. כנראה לא בצורה מיטבית מבחינתי אבל נחיה ונראה.
השנה הזו הייתה לא קלה בכלל, אבל אני רוצה להאמין שנפל לי האסימון.
בסוף יהיה טוב, כן? חייב להיות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
