שבוע שלם הייתי בבית.
אמנם היו לי כמה גיחות לצבא,אבל הם היו קטנות.
הייתי בבית,עם שפעת,במלוא מובן המילה.
בימים הראשונים הייתי כל הזמן במיטה,עם אקמול וחום שלא ירד ולא הראה בכלל שום סימן להיפרדות ממני.
איבדתי את חוש הטעם והריח שלי,ובכלליות הייתה לי הרגשה עצמית של סמרטוט רצפה.
ברביעי בבוקר חזרתי לבסיס,רק בשביל לקבל שיחרור נוסף,לגלות שהרבה מאוד אנשים חסרים שם,כי המצב הוא או לעזוב או לצאת לחופשת מחלה,וחזרתי הבייתה,רק בשביל לישון,בלי הפסקה.
הגוף שלי היה כל כך חלש,והייתי בבית,ולא הפסקתי לישון.
נכנסתי הבייתה בשלוש אחרי הצהריים,כי נשארתי קצת עם החבר'ה בבסיס,ואז הלכתי לישון.
מרביעי בארבע אחרי הצהריים עד חצות של אותו היום,
ומשעה שתיים בלילה עד שעה עשר בבוקר של היום שאחרי.
שינה בלי הפסקה.
רק ביום חמישי בערב היתעוררתי והבנתי שאני בבית ושיש לי כוח מספיק בשביל לעשות עוד דברים.
אתמול כבר יצאתי מהבית כי אלדר בא לבקר אותי,וקיבלתי ביקור "מלבב" ונעים מאוד משני הגבוהים,
שכמו שהם באו רציתי שהם כבר ילכו,כי הם ממש עיצבנו אותי.
אפילו הספקתי ללמוד קצת,רק בשביל לגלות שחסר לי משהו שאני בטימטומי הוצאתי..
אבל חוצמזה-סוף טוב,הכל טוב.
והקור הזה גרם להרגשה של כמעט חו"ל בבית,במיוחד היום שקמתי.
סופשבוע מלא בתה חם ומרקים,ממש כמו פעם. לשבת ולקרוא עיתון על השטיח מול האח הבוער.
איזה כיף,כמה התגעגעתי לזה.
ויהיה טוב,באמת שיהיה.
אפילו שממש לא כיף להיות חולה,ושצפוי לי השבוע דברים ממש לא קלים,וגם קצת בכי (כי מחלקים אותנו,אבל ידענו שהיום הזה יגיע)
אבל יהיה טוב,באמת שיהיה.
ואני אחזור הבייתה בשישי,לשמחתי הרבה,ובטח הנימה שלי כבר תשתנה עד אז.
אבל עד אז,אני לא שוכחת,וזוכרת,
ומודעת לכך שאני קופצנית ולא קשורה לכלום,ושעוד שעה אני חייבת להיות ישנה כדי שאני ארגיש טוב מחר.
ואני מתגעגעת ללשם,היה מתאים לי כל כך לשבת ולנגן איתו עכשיו.
אבל זהו!
לימור.
הקצינה לעתיד היפה ביותר בצהל,גם כשהיא חולה בשפעת,מצוננת ועם חום של 39 מעלות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
