Life Is A Show

שוב חוזרת לצבא,

אחרי שהיום חזרתי הבייתה,באופן מפתיע

הבית נראה כמו מקום אחר עכשיו

הבית האמיתי הוא בצבא

ומקום חדש,ולא ידוע,ומיליון שעות שהולכות לעבור בנסיעות

וחששות,והתרגשות,וקצת לחץ מהלא ידוע.

ולחזור הבייתה,וללכת לקומונה,ולראות את כולום חוץ מלשם,ולהיות כ"כ עצובה מבפנים.

לא יודעת להסביר את זה,אבל הוא פשוט חייב לחזור.ואני חייבת לראות אותו.

מיליון בחורים מתחילים איתי,אבל אני לא רוצה כלום. מה יהיה איתי?

כבר שנה,אלוהים,שנה.

והפצע הזה בפנים,לא מגליד.

ציפור הנפש שלי סוחבת פציעה קשה.אני כל כך מרחמת עליה.

רוצה לתת לה את החופש לעוף שוב,באושר.

וכל כך כואב לי,ועוצר אותי.

וראיתי אותו שוב,וזה היה מנוכר,אבל הרגשתי את ההתנגדות מבפנים,של הציפור שלי,ששונאת אותו על מה שהוא עשה לה.

וכל כך רוצה כבר שמישהו יהיה פיתאום,בלי קשר לכלום.

לא אור,עודד,אסף,אלדר,לשם,עמית,עומר,אורי וכו' וכו' וכו'.

אז מי? אף אחד.