Life Is A Show

יום שני,שעה עשר בערב,אני כמעט מסיימת לשטוף את החדר אוכל עם מגב אחד קטן מדי ונעליים רטובות מדי,

והטלפון שלי מצלצל,פרנץ' על הקו.

"תתקשרי להורים שלך,תבדקי אם הם בסדר.היה פיגוע ירי אצלכם ביישוב".

מתחילה להחליף צבעים,ונמאס לי כבר להיות במטבח.הם מורחים אותנו סתם,אפילו שכבר סיימנו והכל נקי ומצוחצח.

מתקשרת לאמא,שאומרת שהם בכלל לא ידעו מכלום,ושהם יושבים בבית,בחושך,ושיש נורי תאורה בכל מקום.

מבקשת "תשחררו אותי,בבקשה,אני חייבת לברר מה קורה"

ולצאת משם,נסערת לחלוטין,ולחפש את רועי,שירגיע אותי קצת,ולהבין איזה דבר נוראי זה פיגוע.

ועוד ביישוב שלי,בבועה הקטנה והיפה שלי.

בסוף נרגעתי,ישבתי קצת עם רועי והלכתי לישון.

ביום שלישי בבוקר כבר הכל התבהר.

סיפור בכלל לא נעים,פירצה בגדר,שני פצועים,כרוניקה ידועה מראש.

ומי יודע מה יהיה בהמשך,ולמה הם הגיעו עד אלינו,ואיך.

ולמה דווקא עכשיו?

ומה יהיה בהמשך?

וכל הצבא הזה,שאני עמוק בתוכו,ושעוד מעט החלק שקשור אלי יעזור להגן גם על הבית שלי,ובכל זאת,זה לא יהיה ככה בדיוק.

והשאלה היא,פשוט,למה?