"למה אנשים תמיד רוצים את מה שאין להם?"
משתגעת מהמחשבות.
כל כך הרבה דברים שצריך לסדר בראש,ופיזית גם,בחיים.
וצריכה ללכת להתארגן כבר,כי נעשה מאוחר,ומיסטר לורד צריך להגיע לאסוף אותי.
וזה מוזר.
מתקשרת אליו,מתוך אינסטינקט,וזה מעצבן אותי כל פעם מחדש.
כבר מההתחלה שמתי לב שאי אפשר לדבר איתו בטלפון.הוא בחור מוזר.
תמיד יש הרגשה כזו שהשיחה סתם נמרחת.
אני פשוט שונאת את זה.
ומצד שני,בחור כזה נחמד,כמה רמות טובות מעליו,מעל האפס הזה,שבלי כוונה החזיק לי את היד קצת יותר מדי חזק ובלי כוונה גרם לכמה דברים שנבעו מחוסר מודעות נטו.
וההשוואה הבלתי נמנעת.
רועי,שהתחייבתי אליו כל כך מהר כי הרגשתי שזה פשוט זורם לי,כי הרגשתי נוח,ושבסופו של דבר הכל הסתבר בתור נפילה אחת גדולה,בתור עסקת חבילה גרועה מאוד,כי החבילה הזו מלאה בנחשים,
ולעומת זאת,אותו המיסטר,שבלי לנסות בכלל,ובלי לבקש,ולהיות אני נטו-כולל הדיבורים האינסופיים שלי וכל הטבעיות הזו,החבר'מנית,הבוגרת,העניינית,שגרמה לו פשוט להתנהג אלי באותה הצורה בדיוק.
מרועי הייתי צריכה להוציא ממנו בכוח,פיזי ומנטלי,את מה שהוא חושב עלי. משהו שהייתי צריכה לדעת כל כך הרבה זמן לפני.
תפסתי אותו בחולצה,העמדתי אותו במקום ודרשתי ממנו,כאן ועכשיו,להגיד לי מה הסיבה שהייתה לו לכל ההתנהגות הזו.
ואז די נדהמתי מעצמי.
מסתבר שכמה שאני קטנה ממנו-אם זה בגודל פיזי,שהוא גדול ממני בשני ראשים,ואם זה בגיל עצמו ואם זה בכוח שיש לי,
אני הרבה יותר בוגרת ממנו והרבה יותר חזקה מנטלית.
הוא פשוט לא התאים לי,יותר מדי בפוזה שלו.
צחקתי שהכל מתחיל מהסיבה שאני בנאדם של כדורסל והוא בכלל מחובר לכדורגל.
פוזה וקלאסה,זה ההבדל.
או פשוט-חוסר התאמה מוחלט.
הוא דווקא התקשר אלי בשלושה ימים האלה כשהייתי בשטח,ואמרתי לו שאני מסתדרת נפלא,והוא שתק.
גיל גם דיבר איתי,די הרבה. ושוב הוכיח לי עד כמה בגרות זה משהו אינדיבידואלי כל כך.
ואוטוטו אנחנו יוצאים,ומחזיקה את עצמי פיתאום,שואלת- מה קורה כאן?
הרציונל מתגבר מאוד בקטע הזה,אין כאן מקום לשום אמוציות מיותרות.
הייתי עכשיו בסוג של סרט רע בחודש האחרון.
אני באמת לא צריכה לעשות את הטעות הזו שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
