השבוע האחרון היה קשה.
קשה מאוד פיזית-קשה היה להתמודד עם מזג האוויר שהיה,השרב ששרר כמעט כל השבוע,ושגרם לי אישית להרגיש כמו סטייק גם ביום וגם בלילה.
וגם מבחינה נפשית-כל השבועיים האחרונים מאז המבד"קים,ובעצם,מאז שעברנו לקו הזה,היו ממש קריעת תחת מבחינתי.
חוצמזה שממש לא נעים להיות במשרד כשחם בחוץ,ואני לא מרגישה טוב כי בקושי ישנתי בלילה,כי בחדר של 14 בנות לכל בחורה יש זמנים אחרים לחלוטין,שלא לדבר על חיידקים...
התחלתי להיות חולה.
כל בוקר ההשכמה נעשתה יותר ויותר קשה.
מתעוררת עם כאב ראש,רצון עז לחזור לישון,ובעיקר-דרכי נשימה סתומות לחלוטין.
סחרחורות,כאבי ראש רציניים,אולי איזו היתקררות..אבל איך אפשר? אני הרי בלילה ישנה בקושי עם גופיה מרוב שכ"כ חם.
ולהתעצבן,ולכעוס,ולבכות,ולהפוך להיות עוד יותר מתוסכלת,ולהבין שהתיסכול אין לו סוף וזה כמו מעגל שאם נכנסים אליו אין יציאה.
והפיתרון? פשוט לצאת משם,ולא לחזור יותר בחיים.
אעלק סיירת מובחרת. זו פלוגת המפקדה הכי טוחנת וניטחנת בצה"ל,וזו עובדה.
וכמה טוב לדעת שיש לי קשרים בכל מקום.דרך ידיד שלי שמשרת בבקו"ם גיליתי את התשובה והסיבה האמיתית למה לא עברתי את המבד"קים האלה-חוות הדעת שהקצינה שלי נתנה עלי.
בעצם,בכלל לא מגיעה לה לשאת את שם התואר הנילווה "הקצינה שלי" כי זה פשוט לא מה שאני מרגישה כלפיה.במקום לרחוש כלפיה כבוד ואהדה,כפי שצריך בתור מישהי שהיא המפקדת שלי,אני נותנת לה את הכבוד המינימלי ומעבר שמגיע לה כיוון שהיא המפקדת שלי,אבל לגבי יחס אישי ודיעה אישית עליה-אני שונאת אותה יותר ויותר ככל שעוברים הימים.
מהרגע שהגעתי לגדוד לסיפוח,התחלתי ללמוד. אמרו לנו שאנחנו צריכים להתלוות לקצינים לכל מקום שהם הולכים,ללמוד מה לעשות,וגם מה לא.
הרבה "דו" ו"אנדו".
לצערי הרב,במקרה שלי,יש יותר "אנדו" מאשר "דו". רשימת ה"אל תעשה" פשוט לא נגמרת במקרה הזה,ומתחילה אפילו בדברים הקטנים,שאלו העושים את ההבדל,כמו חיוך על הבוקר,אמירה נימוסית של "בוקר טוב" או "שלום" וכלה בסתם התעניינות כללית של האדם בשלומו של האחר.
וזה,זה כבר חינוך ונימוס שמביאים מהבית. שום קורס שבעולם,ושום מסגרת,לא יחדירו באופן סופי את ההרגל הזה באדם.
וזה,לצערי,הפאק המרכזי שלמדתי.
אבל אני חושבת שיהיה טוב,אני כל כך מקווה.
אני אקח בערך את כל אבני המזל האפשריות שיש לי,אם זה האופל,הפנינה או המונסטון,אבן הירח,האבן שלי,שעזרה לי הרבה בזמן האחרון-היא פקחה לי את העיניים ונתנה לי את האומץ להזיז דברים שלא זזו ממזמן.
מחר אני עוזבת את הגדוד.היום בערב נסעתי עם אמא למוצב,ולקחתי מהחדר שלי את כל הדברים האישיים שלי,והחזרתי את כל הציוד ששייך לגדוד איכשהו שהיה אצלי בבית.
מדים שנישארו אצלי בבית כי כיבסתי אותם,שק השינה שלקחתי בזמנו לדרום להשתמש בו ולא החזרתי כי ידעתי שאנחנו נהיה כאן באיזור ואז יהיה הרבה יותר קל להחזיר אותו. אבל לא ידעתי שזה יקרה כל כך מהר...
ארזתי את הכל בתוך התיק,נעזרת באור של הפלאפון שלי כדי לבדוק שלא נשאר שום דבר בארונית ובכלל בחדר,והאנשים שנשארו שבת באו לחדר,התקרבו,לא הבינו למה באתי בשבת בערב על אזרחי לבסיס.
התחלתי להיפרד מהאנשים.מחר אני נוסעת לשם עם מצלמה ועוד כמה דברים נוספים,כדי לעזוב יפה.
אבל אני תמיד אבוא לבקר,כל עוד הם נמצאים כאן,ממש לידי.ואמרתי להם את זה,שאם הם צריכים משהו,שלא יהססו לפנות אלי,אף פעם.
את השער גם פתח לי רועי,הוא ולא אחר,שהתקשרתי אליו לפני שהגעתי כדי לשאול אותו איפה הוא,כי רציתי להגיד לו שאני עוזבת,והוא מצידו,כששמע את הבשורה,אמר "אני לא יודע מה לומר...מזל טוב,בהצלחה?"
קשה לעזוב מקום שהיה בית שלי במשך שלושה חודשים. אני אוהבת את האנשים שם,או לפחות את חלקם.
אבל אני יודעת שזה לא ישתנה,לא משנה מה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
