Life Is A Show

כשהדרך מתמשכת.

זה כואב

כשצריך ללכת,ללכת....

אחת בלילה,אחרי ביקור נעים וכיפי כל כך בקומונה.לא מצליחה להירדם.

בחילות,כאבי בטן,וגם סתם עירנות.

הולכת אחורה כאן ביומן שלי,סוקרת את הקטעים המעטים מהחודשים האחרונים.

מתומצתים כמה שיותר,כיאה למגמה שלי מאז שהתגייסתי-לנצל את הזמן כמה שאפשר.

וזה כואב,כואב כל כך,

לגלות עד כמה תמימה הייתי,שחשבתי שהכל יעבוד.

וכמה מוטיבציה,ו"רעל" היו לי,ושבעצם,יש לי עדיין,וכולי תקווה שלא יעברו אף פעם.

אבל,עדיין,

קצת יותר מפוכחת,יותר בוגרת (זה אפילו די הרבה) ובעיקר-יותר מלומדת.

תמיד הסתכלתי על אנשים בגובה העיניים.זו הדרך היחידה לראות אם יש להם עיניים יפות או לא.

אז איך אמרו את מה שאמרו עלי?

זה היה מקום מקולל,מקום נוראי,הרסני מבחינתי.

אז כן,יצאתי משם עם כמה דברים,ועם גיל גם.

ובכל זאת,מנסה להישאר אופטימית,למרות כל הדברים הלא נעימים.

עוד דבר אחד קטן הסתדר,

וגיל שמתקשר אלי,סתם ככה, "לימורי?"

ואני,ורק אני,שפשוט מנסה להדחיק את החוסר ידיעה הזה שאני נמצאת בו כבר כל כך הרבה זמן.

מי אני? ומה אני בדיוק רוצה?

זו כנראה השאלה שכולנו תמיד שואלים....