הרעיון באדיבות ארז זוננשיין המקסים. (זה לינק לבלוג שלו,שמסביר בדיוק על הפרויקט...)
אז למה,בעצם,טוב לי בחיים?
אני אוהבת לחייך.
חיוך זה בעצם כל הנוסחה שלי,על רגל אחת.
בחיוך אחד מפעילים כל כך הרבה שרירים,ותוך כדי החיוך משתחררים חומרים מרגיעים וחיוביים למוח.
שנאמר-חיוך טוב לחיים.
בשנה האחרונה עברתי לא מעט. תקופה של מעברים-סיום תיכון,בגרויות,פרידה קשה מבן-זוג,החופש שבתקופת המעברים בין התיכון לצבא,העצמאות הרבה שנילוותה אליו,הבגרות שנוספה לכך,ובסוף-הגיוס לצבא.
היום אני כבר חצי שנה בצבא,קצת יותר בוגרת מלפני שלבשתי את הירוק-ירוק הזה,הרבה יותר מפוחכת ומודעת לעצמי,הרבה פחות תמימה,ולצערי,הרבה פחות ילדה.
אבל,עדיין ממשיכה לחייך.
החיוך הזה שלי נעשה סימן ההיכר הבלתי רישמי והידוע יותר מכל. "המש"קית המחייכת" הייתה החיילת היחידה במשרד הספציפי בגדוד שכל החיילים הכירו,אפילו ששהיתי שם זמן כל כך קצר.
החיוך שלי הזה גם הביא לא מעט צרות-כמו הימור שאנשי המשרד הנחמדים ביחידה הקודמת שלי עשו,ששאל והימר מתי אני אפסיק לחייך וכמה זמן זה ייקח,עד שאני אשבר ואהפוך לשבוזה וממורמרת,בדיוק כמוהם.
אבל אף פעם לא הפסקתי לחייך.
את היחידה ההיא כבר עזבתי,ובשתי היחידות הבאות שבאו אחריה הצלחתי לשבות בקסמי החיוך שלי.
זה לא אני שהייתי דפוקה אז,בסיטואציה ההיא,אלא הם,שניסו להילחם בעוצמת החיוך ובמצברוח הטוב ובאווירה הנעימה שניסיתי להשרות באיזור.
אני אוהבת לחייך,כשאני מחייכת החיוך בא מבפנים. אני מחייכת לאנשים כי אני אוהבת אותם.
אני אוהבת לחייך לאנשים ולראות איך הם גומלים לי חזרה,מחייכים אלי בחיוך גדול עוד יותר.
אני אוהבת אנשים,וזו העבודה שלי,ומאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי להתעסק עם אנשים ולגרום להם להרגיש יותר טוב,להיות מאושרים,או לפחות,הדבר במיעוטו-מחויכים.
לעבור בדרך ליחידה הג'ובניקית שלי בבוקר ולחייך לאישה מבוגרת שעוברת לידי ומסתכלת עלי בעיניים בוחנות, לזרוק בוקר טוב חייכני לכל עבר,לילה טוב אוהב או סתם בתיאבון מנומס,עושים את הכל.
כשאני מחייכת לא רק השפתיים מחייכות.גם העיניים צוחקות וכל הבעת הפנים משתנה.
וזו,אולי בעצם,הסיבה,למה אני כל כך אוהבת.
ולא רק לחייך,אלא כל דבר שקשור אלי.
אפילו שעברה עלי תקופה לא קלה,עם הרבה עומסים וקשיים,אכזבות וכעסים,ליווה אותי כל הזמן הזה אדם אחד,יקר כל כך לליבי,שכנראה,בדיעבד,שביתי אותו יותר מכולם בחיוך שלי.
ביחידה ההיא,הכבויה בחלקה,שאנשים בה ניסו בכל הכוח ובכל דרך אפשרית לכבות את "להבת החיוך" שלי,
מצאתי אדם אחד,שמלבה את הלהבה הזו בכל היזדמנות אפשרית.
ואני אוהבת אותו,ואוהבת לצחוק איתו,ואפילו כשאני קצת עצובה,שיחה אחת קטנה איתו תחזיר את החיוך למצבו הטבעי.
לפעמים,צריך רק לחייך.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
