מכדי לתאר את מה שעברו עלי בשבועיים האחרונים.
שבועות-חמישה ימים בבית ,כל כך הרבה זמן עם גיל,סופסוף בים,ויש לי קצת צבע.
דלקת נוראית בדרכי השתן,שאין לי מושג מאיפה חטפתי אותה,ודווקא עכשיו.
שלוש שעות בתור בשביל שנייה אצל הרופא ושתי חבילות כדורים שכל כך פשוט להשיג
נשק ארוך
מטווחים
סופסוף לנהוג,אחרי כל כך הרבה זמן בלי להיות מאחורי ההגה.
נסיעה ביום שלישי לצבא,רק בשביל לחזור ברביעי הביתה
לנסוע לבאר שבע,לחורים בסוף העולם,עשרות חיילים חדשים,
תיק ג'אנספורט ריק שהתמלא בתיקים אישיים,כבדים כל כך.
ולעשות שבת-מחר אני עולה חזרה,אחרי שירדתי ברביעי והיום הייתי בדרום כל הזמן,כדי לעשות שבת.
וכדי לשמור,אלא מה.
והכי מבאס זה,שאני כל כך רוצה לראות את גיל,ועוד לא יצא לי,אחרי ששני בערב באתי לישון אצלו,ובילינו את אחד הערבים היותר טובים שהיו לנו ביחד,ונרדמנו מחובקים-מעורסלים,ככה צמוד-צמוד,ובבוקר טלפון בשש עשרים וחמש שלף אותי במהירות מהחיבוק החם שלו,מריץ אותי למעלה לחניה עם כוס תה רותח ביד שגרם לכל הפה,החיך והלשון שלי להיכוות.
ויש עוד כל כך הרבה דברים שבכלל לא איזכרתי,
כמו זה שסופסוף אבא התחיל לעבוד,ויש עוד רכב בבית,שמשנה כל כך הרבה,
ושבשישי בערב קיבלתי סיור צבאי פרטי לבית שלי,היישר מחברי ליחידה הקודמת,הלוחמים הכי יפים בצה"ל,לא פחות ולא יותר,
ביקור שתוחזק בסופו של דבר ע"י המ"פ שלהם,שהגיע אלי הבייתה,בכבודו ובעצמו.
מי העיז בכלל להגיד פעם שאני גרועה,מתנשאת,חסרת מוטיבציה?
והיום,כשישבנו במשרד של הקצין הנחמד,בחור נידח באמצע המדבר הזה שלנו,ועבדתי איתו,והסתבר שהוא היה בקורס ביחד עם הקצינה הקודמת שלי,המטומטמת,ודיברנו על זה והבנו עד כמה בעצם אסור לי לוותר,
הקצין הזה שלח,בשקט בשקט,אי מייל לקצינה שלי ודיווח לה שהפעולה שבאנו לבצע בוצעה כהלכה ומעבר לזה,ואמר לה גם,שהיינו טובות,תותחיות ומקסימות,ושאנחנו יכולות לבוא לא רק במקרים מסוימים,שמצריכים אותנו,כמו היום.
וזה עשה לי קצת טוב,באמת.
אפילו שמעצבן אותי שכל החדר שלי הפוך ואף פעם אין לי זמן לסדר אותו,
שאין לי בכלל זמן לנשום ושאני רוצה להספיק כל כך הרבה ובעצם אני לא עושה כלום,
שקצת התרחקתי מהחברים שלי,גם כי עברתי לשרת קצת רחוק וגם קצת בגלל גיל וגם קצת בגללם,
אבל זה לא שהתרחקתי-אלא זה פשוט בגלל שגיל נכנס לי לחיים כל כך חזק,ואני מנסה למתן את זה,והאמת שגם הוא.
ופתאום,זה מוזר לי.
אני מתגעגעת ליחידה הקודמת שלי,
ומצד שני, אני כל כך שמחה שאני עובדת עכשיו. כל ההגעה הזו הבייתה התאפשרה רק בגלל שזה חלק מהעבודה שלי,שכלל היום גם את הגיחה הזו דרומה,כל כך דרומה...
ושבוע הבא יש לי יומולדת
והמפקדת שלי עוזבת,היא משתחררת.
ויש לי כל כך הרבה דברים להספיק,ואני חייבת לסדר את החדר.פשוט חייבת.
ובמיוחד במיוחד,את הארון שלי,שאני כבר לא מוצאת בו כלום,אבל בכלל.
ושוב פעם ירדתי במשקל,ואני נראית טוב מאי פעם.
והשיער שלי שזור בפסים בלונדיניים.כנראה מהשמש,כנראה כי קצת טוב לי,ואולי גם בגלל הרכב המשרד שלי (עוד חמש בנות בלונדיניות,חוץ ממני...)
ושאני כל כך שמחה על ההחלטה הזו שעשיתי,כי ראיתי באופן חד משמעי שכל מקום מתנהל שונה לחלוטין מהשני,
ושבעצם,קיבלתי סוג של הזדמנות שנייה.
אינשאללה.
(שבעה חודשים בדיוק היום בצבא.אות שלמה בפז"מ שלי כבר צבועה,וכל כך הרבה השתנה,כל כך...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
