ככה,בלי להרגיש,כבר כמעט תשעה חודשים.
תקופה שהתחילה די בקלות,המשיכה קשה,ועכשיו כבר מתחילים לראות את הסוף-
ממש,כן,ממש כמו הריון.
ומי היה מאמין שכל כך הרבה זמן יעבור ואני עדיין אגיד שאני אוהבת את מה שאני עושה,
ושאני עדיין מרגישה את הרעל שזורם לי בפנים,ואת הניצוץ שבורק לי ככה,בעיניים,כשאני לובשת מדים כל יום ראשון בבוקר,בדרך לצבא,או כשאני פוגשת אנשים שהרבה זמן לא ראיתי ועכשיו,הנה,אני על מדים.
ולא סתם על מדים,אלא על מדים ונשק,שנהיה חלק בלתי נפרד ממני,וזה היה בכלל לא מכוון.
עם כל הכבוד לתוכניות שייעדו לי,בתור "בת-של", אדם בעל "יכולות גבוהות מהרגיל" ועוד אלף ואחת קלישאות שאמרו לי,
אני לא מצטערת על אף דקה מהשירות שלי עד עכשיו.
אז כן,היו קשיים,והיו כעסים וצעקות,ובכי,ומריבות,ורגעים שפשוט התפללתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי,
אבל מצד שני גיליתי חברויות מקסימות,בפעם הראשונה בחיי הצלחתי לחיות עם בנות במשך 24 שעות ביממה,שבוע אחרי שבוע,ברציפות,ולא להשתגע ולהתחרפן מהתרבות הקצ'עית,אלא להפך-להפוך להיות אחת מהן,כמו שתמיד רציתי,אבל בלי כל הקישקושים מסביב,
לגלות כמה שחברות יכולה להיות חזקה,גם במרחק גדול של מרחב וזמן,ושבשביל החברות הטובות שלי אני מסוגלת לנסוע גם יותר מחצי מדינה ולבזבז אפטר שלם,רק בשביל להיות באחד הטקסים החשובים ביותר בחיים שלהן,ובשירות הצבאי בפרט,
ולא לכעוס ולנטור ולקנא לשנייה שאני לא כמוהן נמצאת שם,איתן,אלא להיות שמחה וגאה בכל ליבי שמכל החבורה הגדולה שהתחילה,כל החברות שלי סיימו,בלי יוצא מהכלל,ושלי יש חלק קטן,אך קיים,בזכות הסיום שלהן.
כי אני הייתי האמא,האבא,הפסיכולוגית והעוזרת לעת צרה,בדיוק כמו שהן היו ככה בשבילי.
ואפילו שהיה לי ניסיון כושל אחד שלא צלח,ניסיון כואב ולא נעים,גם לו יש צדדים טובים- מאות חיילים לוחמים,שתמיד יזכרו אותי לטובה בתור המש"קית שלא הפסיקה לחייך אף פעם,גם כשהיה לה ממש רע.
(או כשהיא לא הפסיקה לטחון מטבח,ולגרום לכלים שלהם להיות הנוצצים והנקיים ביותר שבהם הם יאכלו אי פעם..)
או עכשיו,כשאני מקבלת,ככה,בנונשלנטיות,עוד ג'וב חדש,שנוסף לג'וב שיש לי כבר,שגורם לי להיות עם שבע עיניים פתוחות במשך כל היום,וגם בלילה,והופך אותי גם לאחד האנשים הכי מעודכנים אצלנו ביחידה,
ונכון לעכשיו,גם זה שמנג'ס הכי הרבה לקצינים הבכירים,אבל אחרי הכל,זו העבודה שלי.
וכולי תקווה,שאולי,ייתכן,אם יתאפשר,ואני כל כך רוצה את זה-
להגיע לבה"ד 1 בנובמבר הקרוב.
והחיוך שלי,זו הבטחה,לא ייעלם מהפנים גם שם,אף פעם.
כי כמה שרציתי את זה,וכמה שביקשתי וחלמתי על זה,
אני אכנס לשם הפעם (אם יתאפשר,כמובן) עם חיוך גדול מהרגיל,
חיוך של ניצחון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
