וכל כך הרבה זמן עבר מאז שבאמת היה לי זמן לכתוב כאן.
אמנם הייתי בבית בערך פעם בשבועיים,אבל כאילו משהו מנע ממני לכתוב.
כל ההתנתקות הזו, או ה"הינתקות" בעברית מתוקנת,על אף שלא באמת הייתי חלק פעיל ממנה,השאירה עליה את חותמה בכל מקום אפשרי.
החודש האחרון,אוגוסט,סימל מבחינתי הרבה דברים,בכל מיני סימולים.
קיץ,וחם,ואני לובשת מדים ארוכים בגלל "השילוב הראוי" הידוע והצבאי כל כך,ומתה מחום,מזל שיש לי לפחות סנדלים...
ואפשר רק לחלום על בריכה,על ים,על לישון בלי הפסקה..
ועבודה נון סטופ.
והגיע לי מפקד חדש,דנדש,שעושה קצת טעויות התחלתיות אבל גם מאוד אוהב לעבוד איתי ולתת לי עבודה.
לפעמים הוא קצת מגזים ומטיל עלי דברים שלא קשורים אלי בכלל,שמתי לב לזה בזמן האחרון. לשמחתי הרבה פרץ אסרטיביות הודיע לו ש"מישהו אחר מטפל בזה וזה הג'וב שלו,וזה לא אני" והוא העביר את זה הלאה. כאילו שאני לא מספיק טובעת במשרד הזה לפחות 24 שעות ביממה.
והקצינה שלי עוזבת,כנראה עוד שבועיים. שום דבר לא ברור.
קיבלה איזה תפקיד פלצני וקצת יותר מדי פוזאיסטי ומפוצץ בפיקוד,שמצריך את העזיבה המהירה מהירה שלה הזו,שלא עושה לאף אחד מאיתנו טוב.
וחברה אחרת שלי,חמודה ומקסימה,בונבון,התגלתה כסובלת ממחלת הצליאק,מה שאומר שהיא רגישה לחלבון הגלוטן שנמצא בחיטה ושעורה,ועל כן היא צריכה להימנע מלחם,פסטה,פיצה,בירה,ועוד אלף ואחת דברים.
ועוד דבר נוסף והכי קריטי הוא,שהיא מקבלת על זה פטור מהצבא,והיא בטוח תחזור לצבא כמתנדבת,אבל זה כבר לא יהיה ליחידה שלנו,וזה לצערי הרב....
ויש גם את תפוז,חברה טובה כל כך,שאימצתי אל ליבי מהיום הראשון שהיא הגיעה אלינו לבסיס,מהחלקים האחרים של היחידה,ושכנראה גם לא תאריך את השהות שלה עוד הרבה זמן,כי היא נושאת בעיה רפואית שחוסר הרופא ביחידה שלנו (בעיה בפני עצמה) לא עוזרת לעניין להיפתר יותר מהר....
והצהובה הרזה,שקיבלה אותי אליה כל כך מפוחדת ולא בטוחה בעצמי לפני שלושה וחצי חודשים,משתחררת לנו השבוע,ביום חמישי,אחרי כמעט חודש שהיא כבר לא נמצאת איתי.
ואני? כל כך אתגעגע אליה,היא לימדה אותי ביסודיות את כל מה שהיה צריך לדעת. לכאורה,את כל מה שאני יודעת למדתי ממנה. וכל כך אהבתי אותה,כל כך.
ופתאום יש לנו אגוצנטריות במשרד,שלא הייתה קיימת אף פעם. ומתחים חזקים ולא נעימים שלא עושים טוב לאף אחד. יש ממש קטעים במהלך היום שהאווירה במשרד כל כך קשה שפשוט לא עושה לי טוב להישאר שם,שלא לדבר על לעבוד,כי אני לא מוצאת את הפינה הקטנה שלי.
ואני לא מצליחה להבין מאיפה זה בא,אבל בטוחה שזה קשור איכשהו לכל הכאוס הזה שבא לנו פיתאום,ככה,משומקום,שמאיפריה שהיא כמעט אינסופית אנחנו מצטמצמים באכזריות כזו, שלא מותירה אף דימיון או חזון אפשרי לעתיד.
והאמת? זה כואב לי. השמועות הכמעט עיקשות שנשמעות כבר למעלה מחודשיים,תחילה מהאנשים מסביב שכל כך רצו שאני אשאר ואהפוך להיות אחראית מחלקה וכלה במפקד החדש שלי, שפשוט לא מסוגל לזוז איזה שני מטר בלעדי,בגלל שתמיד איכשהו הוא לא מבין מהחיים שלו (קצת שוקיסט, נכנס לפני שבוע לקבע) וכל העניין הזה נעשה ביזארי לחלוטין.
ואם זה לא מספיק, כל הבלאגן הזה עם גיל,שהתחיל לכרסם בתוכי, ופיתאום צץ לו הקצין הזה באיזשהו מקום, עם החיוך הכל כך נחמד הזה שלו, והציורים המדהימים האלו, שרק גורמים לי לרצות להיות בקרבתו עוד יותר, אבל יודעת שאסור לי,וזה בלתי אפשרי. ואני כל כך אוהבת את גיל, אני יודעת את זה.
לפני שבוע בכיתי בגללו,בפעם השנייה תוך חודש אחרי כמעט חצי שנה שאנחנו ביחד.
הוא פשוט לא הצליח להבין מה ומי ולמה, והיה כל כך קשה ונוקשה,עד שאני נשברתי ותהחלתי לבכות,והוא פשוט נמס מהצד השני של הטלפון ונקרע בעצמו,כמעט.
יום שישי הזה,לראשונה מאז שאנחנו ביחד ומאז שהוא השתחרר בעצם,הוא לקח חופש, אני עליתי אליו היישר מהצבא לירושליים,עשיתי לו הפתעה והגעתי עד לחנות בכוחות עצמי,ככה בשקט בשקט, עד שהוא הופתע לגלות אותי עומדת לידו ממש.... ועשינו על האש עם חברים,והלכנו לישון אצלי,ובשישי בבוקר גירדנו את עצמנו מהמיטה בכוחות אחרונים (הייתי עייפה כל כך) ואחרי התייעצות נסענו לקניון הגדול בפתח תקווה,וחרשנו אותו קצת,יוצאים עם חולצה אלגנטית מקסימה ותיק מגניב (גיל) וג'קט ג'ינס מיוחד וחזייה שכבר חיפשתי ממזמן ( לימור), וכמובן,עם הרבה מאוד הנאה.
המשכנו באבו-גוש,עצרנו וקנינו קצת בקלאוות (מתוק מתוק ומשמין בטירוף) ונסענו לאכול אותם באחד המיצפורים באיזור,תצפית יפהפיה לכל האיזור,ברוח חזקה שאיימה להעיף את שנינו.
את הערב המשכנו בבית שלו,כששנינו נשפכים מעייפות בשעה אחת וחצי בלילה,קמים בבוקר ב11 אפס אפס והולכים לאכול ג'חנון עד שנגמר המקום בבטן, והמשיך בביקור של חברים טובים, שישבנו איתם על קפה מיוחד בגינה הכזו כיפית של גיל.
ועכשיו אני בבית,חוזרת לשבועיים לצבא, כל כך מקווה שיהיה בסדר.
לא יודעת מה כבר יהיה , ומה עם הקצונה הזו ומה היא כבר שווה, ויודעת שאמא כל כך לוחצת אותי וזה כבר מציק ונוראי שאני שמה לב לזה במיוחד, והקצין החדש הזה שאמור להגיע השבוע,והשבת שאני הולכת לסגור,בתקווה עם אנשים טובים,שהולכים ומתמעטים בזמן האחרון, ולסגור את העניין עם הקצין הזה,שמצד אחד אני יודעת שהוא רק רוצה משהו ומצד שני זה מציק, ויודעת שאני חייבת לתפוס אותו לשיחה כי זה כבר לא יכול להמשיך ככה, ונתתי את הצ'אנס הזה לגיל בסופשבוע והוא הוכיח את עצמו, היה לנו כל כך כיף ביחד שזה פשוט שווה את זה, לגמרי.
והקצין הזה? יכול להפוך לחבר טוב ולבן-ברית שלי. אני רק צריכה להפסיק את המשיכה המוזרה הזו אליו,וזה יכול לקרות בקלות מאוד, קצת שכנוע והכל אפשרי, זה ידוע.
בתקווה שהכל יעבוד, רק בתקווה,
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
