זה מה שהקאונטר מראה.
סתם בשביל היופי,סתם בשביל הרקורד
סתם כי בכלל לא אכפת לי מזה.
מה שכן אכפת לי ממנו,הוא הקרע הגדול הזה,שהולך וגדל לי בתוך הלב.
שומעת "היהודים" כי זה הדבר היחידי שעוד איכשהו בסדר.
עידן רייכל גורם לי לבכות עם הצליל הראשון. "אם תלך מי יחבק אותי" גורם לי לצמרמורת.
הבקע גדל,הולך,מתגבר ובולע.
כמו חור שחור שפשוט מעלים את כל מה שנקרה בדרכו.
ככה גם הקשר שלנו.
הלהבה הגדולה הזו,המדהימה,שהתחילה לבעור לאט לאט,עם חיכוך של שתי חתיכות עץ יבשות,מתות,וליבוי הניצוץ ע"י חלקיקים קטנים ויבשים,
שהפכה למדורה של קרשים,ודפים,וספרים,וכל כל הרבה מילים,
מתחילה לדעוך.
כמו הר שכל כך חלמת לטפס עליו,וכשכבר עלית לפסגה שלו ראית כי אין מה להתלהב.
כמו כל כך הבה דברים אחרים.
כמו כאב לב מתמשך,חד צדדי,שלא מפסיק להכאיב.
כמו חתך קרוע ומדמם שנתפר ביד,בגסות,עם חוט ומחט ענקיים.
ובכי עצור בבפנים,רוצה כל כך לצאת,אבל משתדל להישאר כמה שיותר סימפטי חזותית.
לא רוצה להיות הרגשנית בעל היחס האמביוולנטי,הדו-ערכי.
רק קצה הקרחון,ובי מתחילים רגשות של חרטה.
לא רציתי לצאת למסע הזה מההתחלה. מה אני בעצם עושה כאן?
זו לא הייתה הבחירה שלי מלכתחילה.
אבל הקול הקטן,הבוגר,אומר בפנים-את כאן,אין איך לחזור,העבר כבר נגמר.
תמצאי את הכוח.
אבל איך ממשיכים הלאה?
אני,במין פרץ של יושר היישר מין הלב.
נותנת ללב לדבר במקומי.הוא והשכל גם ככה הולכים מכות כל היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
