כל כך הרבה זמן שלא כתבתי כאן,ונדמה שהפער הזה הציק רק לי.
החלל שהלך ונפער בין חוסר התיעוד למה שקורה סביבי,דווקא בתקופה עמוסה כל כך בפרטים,הוא זה שהכריע לבסוף.
והנה אני שוב,כאן. מרגישה סוג של משב חדש שנמצא בכל חלקה טובה שאני הולכת בה.
תקופת השיחרור.
ג'וזף ניסח את זה כ"אס"ש"-אוירת סוף שירות,ולי נותר רק להסכים איתו.
המלחמה הזו התחילה ב-12 ביולי, 2006. זה התאריך שהקולקטיב זוכר.
אותי,אם תשאלו,כחיילת המשרתת בצפון וכאדם ריאלי בפרט,הייתי אומרת שהכל התחיל הרבה לפני.
(ולמפקפקים שביניכם,רוצו לקרוא את "אם יש גן עדן" רק כדי להבין שההיסטוריה חוזרת על עצמה,וזו לא המצאה של הדור שלנו).
ומה עבר עלי בכמעט חודשיים האחרונים?
"קריעה" אינסופית,ופתאום קצת חופש,והרבה מאוד חשש,ופחד,שהתחלפו בסופו של דבר בעצבי ברזל שלא חזיתי,ובעצם,איש לא חזה שיהיו לי.ופתאום כל כך הרבה בגרות מ"דלת קטנה שנטרקה" והפכה להיות לבנון השנייה.
וכמו בשיר הזה, "את ואני והמלחמה הבאה" מאבדת חבר לשכבה,חבר לבסיס,בן משפחה,חבר באיזור מגורים,חבר-של-חבר,חבר-של-חבר-של-חבר,ובעצם,המעגל הזה שאיננו נגמר,שמחבר את כל ישראל אחד לשני.כמה פלצני,כה קלישאתי,אבל כל כך נכון.
ישראל מדינה קטנה,הצבא עוד יותר קטן.הצבא בצפון? פיצפון! כולם מכירים את כולם.
וככזה המצב,הכאב הפך להיות יום יומי,ומצאתי את עצמי נשארת חזקה בשביל כולם. בשביל הקצינוס,שאיבד לראשונה בחייו ולא הבין איך להתמודד עם זה,בשביל קוזאק,שביום אחד כאילו נפלו עליו השמיים,אבל מזל שרק בכאילו,בשביל כל החברות שלי שמצאו בקור הרוח שלי איזה סוג של סלע,או אוזן קשבת לימי צער שכאלה,וגם בשביל הנחלאווי,שפתאום,ככה,בלי להרגיש ובלי להתכוון,הפך לכמה שבועות,ורק למספר,למרכז כלשהו אצלי.
ובין לבין,בין בום ל"בם", מוצאת את עצמי סוגרת את השיניים בכוח על לחמניה מלפני יומיים,אנחנו במלחמה,אין מה לעשות-זה האוכל,צריך להתמודד.ושוחקת שיניים כשמעצבן,כי עכשיו הכל כפליים ויותר. ומקווה וחולמת על ימים טובים יותר,ימים של קיץ ואושר ושמחה בתל אביב או באכזיב,של שמש,שיזוף שכבר צורב והרבה מאוד חיוכים.
וכאילו בכדי להחיש את הדברים,מצאתי את עצמי למרות ואף כל הנסיבות לוקחת מטוס לכיוון אחד,אבל רק לשבוע,לספרד.
והעולם? אחר לחלוטין,כמנהגו נוהג. ובין ארובות מעשנות באזור התעשיה אני מחפשת את ה"בומים" המוכרים מהבית,וכל פעם מחדש קולטת כמה שאני כבר לא שם,ובכל זאת. ובזמן שאני שם,שוכחת לשבוע מה זה לדבר עברית ושוחקת את החיך עם ה"ר" המתגלגלת,הספרדית הכובשת,נגמרה המלחמה.
וחוזרת לארץ,וכאן כמו עולם אחר,והכל כאילו השתנה בשנייה,בלי שנשים לב.
והתאריך נוקף,ו...הנה,כבר חודשיים לשיחרור,לא פחות ולא יותר.
ומתחילה לחשב לאחור.השבוע הזה יוקדש לכך,והשבוע ההוא יוקדש לזה...והזמן לא מספיק.לא מספיק לדבר.
ופתאום שבוע אחרי שבוע לחזור.מוזר כל יום חמישי ללבוש את מדי ה-א' וללכת לכיוון הש.ג. התרגלתי משכבר הימים שהמדים נשארים תלויים לפחות מספר זוגי של ימים. ועכשיו? הלילות מתקצרים,הימים נמסים,וכמו בשעון חול-מה שירד למטה,כבר לא יעלה,לא יחזור.
וישנו כאב הלב,שיחויב לבוא בפירוט ופרוטרוט כלשהו בשבועות הקרובים.את הלוחם עזבתי לאנחות כבר לפני מספר חודשים,ויתרתי על כל סיכוי אפשרי או הגיוני או רגשי שהכל יחזור על עצמו. ופתאום,עם כל הכאוס הזה,מצאתי את עצמי עם הנחלאווי,בחור מקסים שהנסיבות מצאו אותו ואותי ביחד,איכשהו,יושבים וישובים סמוך אחד לשנייה במקלט קטן,אי שם בצפון הרחוק,לפני זמן לא מועט אך קיים.והעניינים התגלגלו,והחור שנפער בימים הראשונים של המלחמה כאילו ונסתם,הלך ונעלם. אז כן,קשה לקבור חברים,אך למצוא אהבה? סותמת את כל הכאבים והפחדים. ושלושה שבועות קסומים ומדהימים,של צביטות,חיוכים וגם סתם הקנטות,ופתאום כבר אין התאמה,ואין חיבורים,צפון,דרום והרבה ניגודים, והנה,כבר,נעלמים.
אך כמו במטה של קסם,כי הרי ידוע שהחיים עולים על כל דימיון,ברגע השמע אות הקריעה הראשון,הופיע לו אותו לוחם מהולל משכבר הימים,בדרישה אחת-אני ואת חוזרים.
וזה הכל,על רגל אחת ומעט חיוך וקצת שיברון.
על עוד שבוע,שהלוואי,יעבור בשקט ובשלום.
La Banya,Delta del Ebre',Spain 16.08.06
בבלוג זה
בכל הבלוגים
