"זמן עובר,הזמן עבר...."
"קיץ,חורף,סתיו אביב...עוד שנה"
החג פסח הכי מוזר שהיה לי.
עייפות מוזרה והמון המון רעידות.
מרוב קור,מרוב רגש.
עומר נפרד ממני היום.לא רציתי לכתוב את זה כאן בבלוג אבל אני כותבת,מנסה להוציא מעצמי כמה שיותר.
יודעת שהמקום הזה כבר חשוף לגמרי.הוא מצא אותו וקרא אותו.
מצד אחד,אני מצטערת שהוא לא נכנס ליותר דפים וקרא אותם,כי אז הוא היה מגיע יותר ויותר לעומק המחשבה והנשמה שלי,
מנסה להבין כמה כאב שנוצר בגללו וממנו אני פיצלתי,חתכתי לחתיכות קטנות וזרקתי לסל כשהיתמודדתי איתן,לבד.
זה מדהים להבין,שוב,עד כמה עוד אדם צר מלהכיל אותי.
ואני לא מדברת על מידות פיזיות,כי המידות האלו שלי רק הולכות וקטנות,יורדות ומתכווצות ככל שהזמו עובר.
והוא הצליח להרים אותי יפה מאוד כשהוא רצה.אבל הוא הפסיק לרצות.
זה כאב לי מאוד באותו הרגע,כל כך לא ידעתי מה להגדיר אפילו את מה שהרגשתי.
רעדתי מרוב עצב ומרוב קור.הכל התבלבל.
והוא נראה כל כך מבולבל ועצוב,וכל כך ריחמתי עליו,לראות אותו ככה.
שיחררתי אותו,פשוט ככה.
עם כל הזמן שבעולם לחשוב לעצמו.
השאלה היא אם אני אהיה כאן.
נכנסתי הבייתה,התקשרתי ישר לידידי היקר ג'ו,הוא הגיע,עם הגיטרה שדרשתי שיביא,ודיברנו ודיברנו וצחקנו וניגנו,כשהוא שם לי חוק "את מדברת על עצמך! לא עליו! הגיע הזמן שתפסיקי לבטל את עצמך לגמרי!"
ווהא הכין לי תה חמים וטעים,והצחיק אותי עד דמעות,אבל גם הוא לא יכל להסביר למה הרעידות לא מפסיקות.
הן נמשכות גם עכשיו.בלי הפסקה.בידיים,ברגליים,בכל הגוף בעצם.
אני אהיה בסדר,הבטחתי כבר לכולם.
הפעם הזו,יש לי חברים שדאגתי מראש שישארו סביבי,שידאגו לי ויהיו איתי וגם ייקחו אותי לבומבמלה.
כי אין כמו אווירת השאנטי וכל עמישראל מסביב לגילאים 18-21 שמסתובב שם,כדי להביא לקתרזיס מלא :)
חג שמח!
ושבוע אחרון של חופש טוב לכולם.
לימור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
