הכל,אבל הכל,זה רק משחק אחד גדול ב"נדמה לי".
זה המשפט הראשון שעופר אמר לי כשנפגשנו,ישובים אחד מול השני ברכבת,כל אחד מנסה למצוא את המקום הנורמלי ביותר לשים את הרגל,את היד,את הראש...קצת לנוח ביום חמישי ברכבת חזרה מהצבא.
כל אחד מאיתנו על מדים,קצת מאובקים,קצת מלוכלכים.בעיקר עייפים ומתגעגעים הבייתה, להכל-, במילה אחת, יש דבר כזה- קוראים לזה בית.
מתגעגעים לאמא,לחברים,לאוכל,למקרר,למזגן,לבן זוג שיש אבל בדרך כלל אין,לטעם של הבירה בפאב שכבר הספיק להיסגר,לקפה שכבר ניגמר ממזמן אבל מזכיר נשכחות. מזכיר את הבית, לא יותר מזה.
משחקים בנדמה לי. מה היה קורה אם הייתי יוצא אתמול? מה היה קורה אם הייתי מתגייס ליחידה אחרת? נדמה לי שעשיתי נכון כשבחרתי כך,נדמה לי שעשיתי טעות שאמרתי את הדברים האלה.
ואני מחייכת. ממש לא נדמה לי שעשיתי טעות כשבחרתי בדרך שבחרתי, כי הכרתי אותך,עופר,ואני כל כך לא מתחרטת על זה.
נובמבר 2005
פתאום,משומקום,הכל התחיל.
שקט עכשיו,כל אחד עסוק בענייניו שלו, ובבסיס שלנו? המולה מטורפת. עופר בא ומחבק אותי שנייה לפני שהוא הולך,נעלם לו קצת מעבר להרי האופל. "מי יודע מתי אחזור?" הוא אומר-מזמר לי, מדביק נשיקה חטופה על המצח והולך הלאה, נעלם בענן שמקיף את הבסיס,לבן וסמיך, וכל כך קר כאן. קר פתאום.
יום אחרי והכל נהיה הפוך לחלוטין. כולנו סגורים-אטומים-לחוצים בתוך אותו ה"סיר" חדרון אחד ממוגן כמעט לחלוטין,ומחכים רק לטוב.
החיילים של עופר באים אלי "היי,כבר דיברת איתו? הוא מופגז". מתקשרת אליו רק בשביל לשמוע מוזיקת רקע אופיינית. אופיינית גם לעופר. "אני אהיה בסדר". מאוד אופייני. אחרי כמה טילים,שלושה ימים ויותר מדי שיחות טלפון,התחלנו לצאת.
אני פתאום נזכרת בתקופה ההיא,של התמימות האינסופית שלי, של הרצון לעשות רק טוב ולעזור,לחבק ולאהוב,לטפל ולדאוג. לחייך,בעיקר.
אני גם לא מפסיקה היום לחייך,אבל בחיוך מהול עצב, סוג של השלמה.
טייק ראשון,קיץ 2005,אני ועופר על רציף הרכבת.
הוא עולה לרכבת ואני בדרך ליציאה.מחייך אלי מאחורי משקפי טייסים גדולות, מישהי לא מוכרת לו אבל בכל זאת מוכרת מאוד. זה עופר, אישיות כובשת ואהובה,אהובה כל כך.
"תגידי לי,מי את?" הוא שואל אותי ומעביר לי יד בשיער,ככה,בשיא הטבעיות. וזו רק ההתחלה
טייק שני, חצי שנה אחרי. הרבה יותר למודת קרבות,עופר איתי,מראה לי את הצד היפה של השירות. חושך מלא בכוכבים,נוף מטריף חושים, ועופר,עופר אחד ומיוחד.
כמה חודשים אחרי עופר משתחרר,והקשר בינינו מתנתק. הוא תמיד יהיה עופר שלי,רק אני והוא,ואני תמיד אזכר בתור "החברה של", אבל עדיין,אין עופר בשתיים בלילה כשהפלורסנט אצלי במשרד דולק והמחשב מתקתק,אין עופר לקפה קר ולתה רותח.אין עופר....
שנה אחרי,עופר בלבנון,ואני הבטחתי להתנתק. אני פשוט לא יכולה,לא מרשה לעצמי.לא יכולה ולא מסוגלת. גם אם מצאתי איזה קצין, "חבילה חגיגית" ומאוד מאוד טובה, אני פשוט לא מצליחה לעבור את זה הלאה. עופר בלבנון,אני חייבת לברוח מכאן.זה פשוט לא מובן,לא מובן.
טיוטה ראשונה לסיפור חדש,אחרי יותר מדי זמן שלא כתבתי. כמעט שנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
