הייתי יוצאת עם הסולן של אנולה ג'יי? יוצאת גם יוצאת.
הייתי הולכת לשבת לכוס קפה עם אחד האנשים הכי פסיכולוגים שלי? הייתי.
הייתי פוגשת סופסוף את האדם שהקול שלו ליווה אותי בקטעים הכי קשים בפולין?כןן!
הייתי פוגשת את אחד הידידים היותר טובים וותיקים שלי? כןןן!
אבל...
זה לא יצא בסוף.
ככה קרוב,ככה אפשרי,
אבל אני כנראה עדיין לא מסוגלת.
אפילו שזו ידידות,ואפילו שאני מכירה אותו המון זמן,ואפילו שכל כך הרבה זמן אני מתה סתם לשבת איתו ולדבר,שעות על גבי שעות ולהוציא אלפי פניני חוכמה וצחוקים.
מצד שני,הוא שם בשבילי.
אמנם טלפונית,כי חוץ מפעם אחת זה אף פעם לא יצא,אבל תמיד שם,מחלק עצות "רציניות" ומשעשעות שגורמות גם לדברים הכי מעצבנים ונדושים להיתמודדות איתם להישמע קלילים כל כך.
אחד הידידים הכי טובים שלי,שכשביקשתי שהוא יתקשר הוא התקשר,ושבלי שביקשתי הוא הצחיק אותי,והצחיק אותי,והצחיק אותי,והצחיק אותי.....עד שאיימתי שאני אשגר עליו דאון....לצערי זה גם לא עבד.
הוא מצידו ממשיך לקרוא לי מותק.
ואני שונאתתת את זה.שנה וקצת שאנחנו מכירים,שנה וטיפטיפה מאז שהחלטתי שלדיסקים לפולין אני גם צורבת את השירים של "אנולה ג'יי".
וקצת זמן אחרי,באמצע מאיידנק,שומעת את "ילד קטן",השיר המדהים שלהם,בקטע שעד היום אני לא מצליחה לשכוח.
הסתכלתי על הר האפר,וברקע,באוזניים "וכמו הפרחים,בשדה פורחים...ואנחנו,כולנו,נובלים...." והקול שלו מלווה אותי.
אז מה הקטע? כולה "ידידותי" אפילו שלא התראינו ממזמן ושקיים סיכוי קטן שיצא מזה טירוף מוחלט...אבל מצד שני,
הוא עמית,או אמיץ,ידידי היקר,
שאני במין צורה מוזרה שכזו מעריצה,מעריכה ומודה לו,בו זמנית.
אני יודעת שהוא שם בשבילי,לייעץ לי ולהודיע לי עד כמה שאני חזקה ויכולה להתגבר,כי הוא הכיר אותי בדיוק בתקופה הכי "אפורה" שלי- בין המוות של עדי לפולין.
הקטע הזה יימחק,אני בטוחה בזה,או יעבור לעיניו של עמית בלבד שיגיד שוב שהטקסטים שלי חייבים להיאסף מתישהו כי אני כל כך "אביב גפן", ושהוא מקסימום ייקח את זה וילחין,דבר שאין לי התנגדות אליו בכלל.
"ילדה,למה את עושה לעצמך את החיים קשים? אל תנסי לבלוע את העולם בבת אחת.זה קשה לעיכול" :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
